לעלוי נשמת
ר' נתן נטע ב"ר אנשעל יעקב ז"ל
למד הדף היומי בשקידה לכעשור. לעילוי נשמתו ביום השנה השמיני ללכתו לישיבה של מעלה.
לעילוי נשמת
הרב יוסף בן הר' אליהו מנחם אביאור ז"ל
הרב יוסף אביאור היה מתלמידי החכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בדרך ארץ ובהלכה, רב ומחנך בישיבת אור עציון, חבר בית הדין לגיורים ואב בית הדין לגיור במחוז הדרום. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם – ת.נ.צ.ב.ה
השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)
שיעור עם קריאה והסבר בגמרא בלבד
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(כד. רבע – כד: במשנה למטה)
חלק א – המשך אבלות בשבת בצנעא
א. אמנם שמואל פסק שאין אבלות בשבת גם לא בצנעא, אבל זה רק שלא חובה, אבל אם רוצה – מותר. לכן:
דברים שבפהרסיא – חובה להימנע:
פח"ז –
פורע ראשו (מוריד הכיסוי),
חזרת הקרע לאחוריו (אם אין לו בגד אחר לא קרוע לשבת)
זוקף מיטתו.
דברים שבצנעא – נת"ר – הרשות בידו להימנע (כי לא ישימו לב אם נמנע) –
נעילת הסנדל (לא שמים לב, כי יש עוד אנשים יחפים),
תשמיש המיטה (לא חייב להימנע, אבל יכול),
רחיצת ידיים ורגליים במים חמים (לא ישימו לב אם לא ירחוץ).
א. לגבי עטיפת הראש –
- A. רב – גם עטיפת הראש זה צנעא ורשות, כי יש גם לא אבלים שמכסים.
ואילו שמואל – אבל צריך עטיפה רצינית (כמו ישמעאלים) – וזה רק אבלים עושים ולכן נחשב פרהסיא. - B. ר' יעקב – רי"ח – אם שם נעליים בשבת, יכול לעטוף ראשו גם לשמואל, כי הנעליים מעידים שאינו נוהג אבלות.
(דילוג שליש תחתון עד 7-)
ב. רבא – אם הוא בתוך ביתו – נחשב צנעא, ויכול להסתובב גם בבבגד הקרוע
וכן עשה רב יוסף (הסתובב בביתו עם כיסוי הראש כי זה בבית ונחשב צנעא).[1]
(אגב, הוא ציטט את רי"ח שלא רק שרשות אלא חובה בצנעא, וזה רי"ח לשיטתו (שורה 6) שבצנעא חייב).
(חזרה לשליש תחתון לקטע שהובא בדרך אגב)
חלק ב – שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע (ואסור כבל תשחית)
כלומר – אם קרע בשעת חימום (עד הקבורה), לא יכול לקרוע שוב סתם אח"כ.
קושיות:
- שמואל קרע על רב גם אחרי הקבורה (קרע 12 בגדים)?
תשובה – שם זה דווקא בתלמיד חכם שנפטר, שכל פעם שנזכרים בהלכותיו נחשב שעת חימום. - תניא – יכול להחליף בגדים בשבעה (אם אין ברירה, למשל שנהיה קר או חם), ואז קורע שוב!
תשובה – זה דווקא על אביו ואמו, ולא מדין קריעה אלא כבוד להורים.
(חזרה לשורה 4-)
חלק ג – דין עצרת (חג שבועות)
א. תזכורת (משנה יט.) – שבת לא מפסיקה את השבעה, רגל מפסיק.
לגבי עצרת, ראש השנה ויו"כ –
ר"א – זה תלוי באורך: רק חגים של 7-8 ימים מבטלים (כי הם "תופסים" את כל השבעה):
פסח וסוכות תמיד מבטלים,
עצרת –
בזמן המקדש נחשב 7 ימים (כי מי שלא הביא את קרבנות השבועות בחג (עולת ראיה ושלמי חגיגה) – משלים ב6 ימים שאחרי,
אחרי החורבן – נחשב יום אחד ולא מבטל.
ר"ג וחכמים חולקים – זה לא תלוי באורך, אלא רק חגים מבטלים (משום השמחה) –
ר"ג – כל החגים מבטלים (כולל עצרת ר"ה ויו"כ, גם אחרי החורבן).
חכמים – רק "שלושת הרגלים" מבטלים (גם אחרי החורבן).
ב. גמרא אצלנו – כמי ההלכה?
- A. רב גידל בר מנשיא בשם שמואל – הלכה כר"ג (הלכה כמיקל באבלות).
[ויש גורסים שזה בשם רב, ובנושא אחר לגמרי – ראה נספח]
(דילוג כד. 2- עד כד: מתחת לאמצע)
- B. רב ענני בר ששון + רי"צ נפחא – שבועות מבטל (כלומר הלכה כר"ג/חכמים).
ומחדש עוד דבר: במוצאי שבועות נחשב כאילו כבר עברו 14 ימים מהשלושים:
1. כי כשהרגל מבטל – אז סופרים אחרי הרגל רק 23 יום (כי הרגל מבטל את השבעה וגם את שבעת הימים הראשונים של השלושים).
2. אם זה פסח – אז יוצא שבסוף הרגל נשארו לו רק 16 יום (כי 7 הימים הראשונים התבטלו, והחג עצמו הוא 7 ימים).
- כיוון ששבועות נחשב "רגל", אפילו שהוא יום אחד, מתייחסים אליו כאילו הוא 7 ימים, וגם אחריו נשארו רק 16 יום (!)
וכעסו עליהם רבי אמי ורב ששת (בהתאמה) – הרי כבר אמר את זה ר' אלעזר בשם ר' אושעיא – שלחג השבועות יש תשלומים כל שבעה.
והמקור – היקש לפסח – "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך… בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ה' ריקם".
- C. רב אויא סבא – גם ראש השנה מבטל (הלכה כר"ג),
וגם כאן אומרים את הדין שנחשב 14 יום (אפילו שלראש השנה אין כלל "ימי השלמה")
רבינא – לפי"ז סוכות יחשב 21 יום (7 ימי שבעה שהתבטלו + 7 סוכות + שמנ"ע שגם יחשב 7).
אך כשרב חביבא שאל אותו אם אמר זאת על ראש השנה (שיחשב 14),
אמר רבינא שהוא רק פסק כר"ג (שכל החגים מבטלים), אבל לא אמר שגם החגים הקצרים נחשבים 7 (רמב"ן).
(כד. 2- עד כד: מתחת לאמצע)
חלק ד – נספח – קטן שנפטר
[גירסא אחרת בפסק של רב גידל בר מנשיא –
שזה לא היה בשם שמואל לגבי איזה חג מבטל את השבעה, אלא לגבי קטן שנפטר -]
עד 30 יום – מחזיקים בחיק,
ומספיק 3 אנשים שילוו אותו
ת"ק – שני גברים ואישה אחת, אבל לא איש אחד ושתי נשים – ייחוד,
אבא שאול – אין בעיית ייחוד כי אין יצר הרע באבלות, ומותר איש ושתי נשים).
ולא עומדים בשורה, לא אומרים ברכת אבלים (בסעודת האבלים הראשונה) ולא תנחומי אבלים בשבעה.
בן 30 – דלוסקמא (ארון קטן) (ר"י – לא כזו שניטלת בכתף אלא בידיים),
(לא כתוב כמה מלווים, לכאורה כאן כן עושים מניין)
וכן עומדים בשורה, ואומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים בשבעה
אבל בכ"ז – הרבים לא מצהיבים עליו (לא בוכים בהלוויה),
שנה – במיטה (ר"ע – בן שנתיים במיטה, או בן שנה שאבריו כבן שנתיים).
והרבים מצהיבים עליו (בוכים).
אך לא מספידים.
[ר"א ב"ע – רק אם הוא היה ילד ש"ניכר לרבים" (הכירו וחיבבו אותו) – אז רבים "מתעסקים עמו" (לא ברור לי אם זה קשור ל"רבים מצהיבים או משהו אחר, ובאיזה גיל מדובר. ברמ"בם נראה שזה דין אחר ולא תלוי בגיל)].
גיל 3 ומעלה – הספד –
בני עניים וזקנים יותר מוקדם (ר"מ – גיל 3, ר"י – 5)
בני עשירים יותר מאוחר (ר"מ – גיל 5, ר"י – 6).
ועל זה אמר רב גידל בר מנשיא בשם רב – הלכה כר"י (הלכה כמיקל באבל).
[1] מה לגבי כפיית המיטה בבית? הרי לכאורה המיטה היא תמיד בתוך הבית שלפי רבא זה נחשב צנעא, אז למה צריך לזקוף מיטתו? (ואולי אכן לפי רבא לא צריך, ושמואל לעיל שאמר שצריך חולק על רבא ואומר שבית לא נחשב צנעא?)
