הלימוד לעילוי נשמת
יהושע בן משה וחנינה ליברטי ז"ל, ת.נ.צ.ב.ה
להקדשות ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(ה. 1+ עד ו. 7+)
חלק א – תיקון מול חפירה חדשה, ציבור מול יחיד
למדנו אתמול:
ליחיד – אסור לחפור תעלה חדשה, אבל מותר לתקן תעלה שנסתמה (לא כזו טירחה).
לרבים – מותר גם לחפור (כמו שהתיר אב אשי בבורניץ).
היום נראה אותו עיקרון, עם תוספת.
במשנה – מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן (מפנים עפר).
לכאורה זה נגד הנ"ל, שהרי לצורך רבים מותר גם לחפור ולא רק לתקן (לחטט).
- A. אלא שמסביר רי"ח:
אם צריכים לזה לצורך המועד, אז כמו שאמרנו:
ליחיד – מותר רק לחטט,
לרבים – מותר גם לחפור חדש,
אם לא צריכים לזה למועד, הכל יורד בדרגה –
ליחיד – אסור גם לחטט,
לרבים – מותר לחטט, אסור לחפור.
- B. ברייתות:
(ברייתא ב-ג מסתדרות לרי"ח, ברייתא א קשה)
ברייתא ב (11+, והתניא) – בורות שיחין ומערות של יחיד – לא חוטטים, ושל רבים חוטטים.
נעמיד במקרה שלא צריך למועד.
ברייתא ג (שליש, והתניא) – בורות שיחין ומערות של יחיד – חוטטין, ושל רבים – חופרים.
נעמיד במקרה שצריכים למועד.
ברייתא א (5+, והתניא) – אין הבדל בין רבים ליחיד, בשניהם לחטוט מותר לחפור אסור:
חוטטים של יחיד, ואין צריך לומר של רבים,
ולא חופרים של רבים, ואין צריך לומר של יחיד.
וזה קשה:
אם נעמיד שלא צריכים להם (ואז מובן בשביל רבים לא חופרים אלא רק חוטטים),
אז למה מותר לחטוט גם ליחיד? (הרי ברייתא ב אוסרת)
ואם נעמיד שצריכים להם (ולכן ליחיד חוטטים),
אז למה לרבים רק חוטטים ולא חופרים (כברייתא ג)?
תשובה:
צריכים לחלק בין שני חלקי הברייתא:
חלק א – כשצריכים להם:
חוטטים ליחיד, ובטח שלרבים – שאצלם אפילו חופרים,
חלק ב – כשלא צריכים להם:
לא חופרים לרבים (אך כן חוטטים), ובטח שלא חופרים ליחיד, ואפילו לא חוטטים.
- C. רב אשי – גם ממשנתנו מדויק כרי"ח, שמוסיפה אח"כ:
ועושין כל צרכי רבים – לרבות חפירה כשצריכים להם.
ניסיון דחייה – אולי מרבה לתקן רחובות ומקוואות?
תשובה: זה כבר מפורש במשנה עצמה!
(ה. שליש תחתון)
חלק ב – מציינים את הקברים
א. רמז לציון קברים מהתנ"ך:
- ר"ש בן פזי – אחרי מלחמת גוג ומגוג – "וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן" (יחזקאל לט).
מקשה רבינא: ולפני יחזקאל לא ציינו?
תשובה: גמרא גמירי לה (מסורת), ואז מיחזקאל אנחנו לומדים גם אסמכתא מהפסוק.
(כפי שלמדנו מיחזקאל אסכמתא שכהן ערל פסול לעבודה, על אף שגם לפני כן היה פסול ממסורת).
- ר' אבהו – לגבי מצורע "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג) – כביכול הטומאה אומרת שהיא טמאה.
קשה: והרי מפסוק זה למדנו שצריך להודיע צערו לרבים שיתפללו עליו?
תשובה: לומדים גם וגם (טמא יקרא, וטמא טמא יקרא).
- אביי – "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל" (ויקרא יט)
- רב פפא – "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ" (ישעיהו נז) – פנו דורך לנושאי תרומה.
רב חיננא – המשך הפסוק הנ"ל: "הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי".
- ר' יהושע בריה דרב אידי – "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ).
- מר זוטרא – "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם" (ויקרא טו)
- רב אשי – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (שמות יח, ל) – אשו משמרת למשמרתי (עשו שמירה לתרומה).
- רבינא – "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ).
[אגב, עוד דרשה על הפסוק:
ריב"ל – דורש "וְשָׁם דֶּרֶךְ" במקום "וְשָׂם דֶּרֶךְ" – שצריך לחשב (לשום) הפסד מצווה כנגד שכרה.
ומסופר על תלמיד של ר' ינאי שנזהר לא להקשות עליו בשיעור כשהיה ציבור גדול כדי שלא יתבייש, ואמר עליו פסוק זה].
(ה: 2+)
ב. את מה צריכים לציין?
ת"ר – יש שני סוגי ציונים:
- מת ספציפי – כשיש מת קבור (או חלק ממנו) ידוע, ורוצים שאחרים ישימו לב אליו.
במקרה זה מציינים רק את מה שמטמא באוהל, שאז יש חשש שיאהילו עליהם,
אך לא את מה שמטמא רק במגע או היסת, כי אין חשש: או שזה קבור, או שיראו את זה.
לכן:
- על עצם (אפילו שיש לה שיעור שעורה, שמטמאת במגע) – לא מציינים,
- אך על רוב בניין או מניין עצמות, או שדרה שלימה או גולגולת – מציינים.
- לגבי כזית בשר – הברייתא אומרת שלא מציינים,
וקשה: הרי כזית בשר מטמא באוהל?
תשובה: אכן מציינים בשר,
אך כאן מדובר מדובר בכזית בדיוק, ותוך כמה ימים יתייבש ויצטמצם מכזית, לכן עדיף לא לציין כרגע (ולקוות שאנשים יודעים/יראו), מאשר לציין ואז שנים ישרפו על זה טהרות אפילו שכבר אין שם כזית.
- אזור עם מת –
אם זה אזור שידוע שיש בו מתים (בית קברות) אין צורך לציין.
באזור שלא ידוע מציינים – סככות, פרעות, בית הפרס.
(ה: שליש)
סככות ופרעות – אילן המיסך על הארץ או אבנים שבולטים מהכותל, סמוך לבית הקברות, וחוששים שאולי קברו שם.
בית הפרס –
רב פפא – יש שני סוגי בית הפרס
(וכן מפורש במשנה באהלות (והתנן) שיש אפילו שלושה סוגי בית הפרס).
- שדה שנחרש בה קבר.
דחייה – לא בזה מדובר:
שהרי אם נחרש – לא מטמא באוהל (כי לא נשארה עצם בשיעור אוהל, והבשר כבר נרקב) וכל החשש רק מגע והיסת.
הערות:
- A. אם נחרש, יש דרך לעבור שם:
ר"י-שמואל – ניתן לעבור ע"י ניפוח,
עולא – אם הלכו שם רבים גם ניפוח לא צריך כי כבר התרסק הכל או זז לצד או שיראו).
(ה: רבע תחתון)
- B. והא תניא – משמע בברייתא שגם שדה שנחרש בה קבר צריך ציון: אדם שמגיע לשדה מצוינת ולא יודע אם זה כי אבד בה קבר (ואז צריך להיזהר גם מאוהל) או נחרש בה קבר (ואז יכול לעבור ע"י ניפוח), יכול לראות אם יש עצים (שאז סביר שנחרש).
עונה רב פפא – הכוונה שם שתחילה אבד בה קבר, ולכן צוינה, ואח"כ אולי גם נחרש.
[הערות על הברייתא:
- a. איך סומכים על העצים, הרי אולי הקבר לא באזור העצים?
- מדובר במסובכים (העצים בכל השדה),
2. ואיבעית אימא – הציון ליד העצים ומניחים שהקבר באזור הציון ולא רחוק (שלא להפסיד ארץ ישראל). - b. ר"י בברייתא – א"א לסמוך על העצים ולהניח שנחרש, אלא צריכים לשאול זקן או ת"ח בעיר.
אביי – שמע מינה שכשיש ת"ח בעיר הכל נעשה על דעתו (הוא ציין או הוא יודע מה עשו).
- אלא מדובר בברייתא בשדה שאבד בה קבר.
[3. במשנה באהלות יש סוג שלישי – שדה בוכים, שדה מחוץ לעיר שבו המביאים את המת מחוץ לעיר מעבירים אותו למכניסים אותו לבית הקברות, ויש חשש שמא ישאירו שם בטעות אבר מן המת.
(ואולי גם על זה מדברת הברייתא)].
