להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(י. במשנה – יא. 7+)
המשך מקרים של מינימום ומקסימום.
הקדמה:
במהלך ניסוך היין של הקרבנות הלויים שרים בפה את המזמור של אותו יום (ובימים מיוחדים גם הלל).
את המזמור חילקו ל3 חלקים, ולפני כל חלק תקעו הכוהנים בחצוצרות.
במהלך השירה עצמה היו גם מנגנים בכלי נגינה לליווי השירה (ויש מח' במשנה מי מנגן – לויים או גם ישראלים).
חלק א – תקיעות בחצוצרות במקדש בין 21 ל48
א. מינימום ומקסימום של תקיעות:
ביום רגיל 21:
1 תר"ת (3) בפתיחת שערי העזרה
3 תר"ת (9) – בתמיד של שחר.
3 תר"ת (9) בתמיד של בין הערביים,
(במהלך ניסוך היין של הקרבן שרו את המזמור של אותו יום, וחילקו אותו ל3, ובראש כל חלק תקעו).
בר"ח/רגל – עוד 3 (9) תר"ת על המוסף
וביום שישי עוד 2 תר"ת (6) להפסקת העם ממלאכה + הודעה ששבת נכנסה.
בימי סוכות עוד 3 תר"ת (9) בתהלוכת מילוי המים
ועוד 1 תר"ת (3) בזקיפת הערבות על המזבח.
סה"כ יחד (ביום שישי של חג סוכות) – 48.
ב. היחס בין תקיעה-תרועה-תקיעה:
A . המחלוקת:
משנתנו – בין 21 ל48.
אך ר"י – בין 7 ל16.
ובעצם אין מחלוקת מעשית אלא מחלוקת עקרונית:
למשנתנו – כל תקיעה-תרועה-תקיעה הן 3 מצוות נפרדות,
לר"י – כל התר"ת זו מצווה אחת לכן סובר כ1.
B . מקורות :
ר"י – "ותקעתם תרועה… תרועה יתקעו" – משמע שהכל אחד.
ואילו רבנן – זה מלמד שצריך תר"ת (כלומר פשוטה לפניה ואחריה ), ולא שהן אחד.
רבנן – הרי יש מצבים בהם רק תוקעים (ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו).
ואילו ר"י – התקיעה בהקהלת הקהל אינה מצווה אלא "סימנא בעלמא", וא"א ללמוד משם.
C . נפקא מינות:
רב כהנא – "אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום".
גמרא : זה כר"י שהן מצווה אחת.
פשיטא !
תשובה : יכולנו לחשוב שזה לרבנן, ומלמד שצריך שיהיו קרובות (ודלא כרי"ח שאמר שאפשר למרוח על יום שלם). קמ"ל שכיוון שאמר "ולא כלום" – זבה דווקא לר"י.
לסיכום :
לר"י – צריך שיהיו ממש צמודות,
לרבנן – צמודות ממש ודאי לא צריך, אך ייתכן שצריך קרובות, וייתכן שגם זה לא (רי"ח)[1].
(י. רבע תחתון)
חלק ב – כלי הנגינה:
נחזור למשנה:
בימים רגילים – לפחות 9 כינורות, בין 2 ל6 נבלים, מצלתיים (מהמשנה + המשנה יג.)
ב12 ימים שאומרים הלל היה גם החליל "מכה".
החליל עשוי עץ (קנה) ולא נחושת, ואחד מהחלילים מסיים לבד אחרון.
מי ניגן –
ר"מ – עבדי כהנים (כנענים),
ר' יוסי – ישראלים מיוחסים (משפחות בית פגרים ובית ציפריא)
ר' חנינא בן אנטיגנוס – לויים.
א. החליל ב12 הימים
למה באותם ימים? כי אלו ימים שגומרים [2] בהם הלל (יחידים ובמקדש):
3: שחיטת פסח ראשון + שני, יו"ט ראשון של פסח (יש שם הלל בליל פסח, אבל כאן מדובר על ימים).
1: שבועות
8: ימי חג הסוכות + שמע"צ
(אמנם אומרים גם בחנוכה – אבל בחנוכה אין קרבן וממילא אין שיר במקדש).
ב. למה אומרים הלל דווקא בימים אלו ולא באחרים?
הגמרא מציגה שני מסלולים:
מועד : פסח, שבועות וסוכות.
למה לא שאר ימי הפסח? כי זה רק אם הקרבן השתנה ממה שלפניו
(ואילו בסוכות משתנה כל יום).
למה לא בשבת? לא נקראת מועד בפרשת אמור.
למה לא ר"ח? כי אינו קדוש (אינו אסור במלאכה) – "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" – רק לילה שיש בו קדושת חג חייב הלל.
למה לא בר"ה ויו"כ? עקרונית היה מקום לומר, אבל כר' אבהו: אמר הקב"ה למלאכים: אפשר מלך יושב על כיסא הדין וספרי חיים ומתים פתוחים וישראל אומרים שירה?!
נס : חנוכה (אע"פ שאינו מועד, אין לו קרבן, ולא אסור במלאכה), והלל שבליל פסח (ע"פ טורי אבן).
למה לא בפורים?
1. ר' יצחק: כי זה נס שנעשה בחו"ל
(אז למה בליל פסח כן? כי זה לפני שנכנסו לארץ).
2. רב נחמן: קריית המגילה היא ההלל.
(לדעתו מהגלות אומרים גם על נס בחו"ל, אלא שקרייתה היא ההלל).
3. רבא: אכתי עבדי אחשוראש אנן.
(י: באמצע)
ג. במשנה – "לא היה מכה באבוב נחושת אלא באבוב קנה"
A . והרי מקודם נקרא חליל?
זה אותו דבר, ונקרא חליל כי "חלי קליה" (קולו נעים).
B . מה לגבי ציפוי האבוב בנחושת?
ברייתא:
האבוב היה חלק, דפנות דקות, קנה, מימות משה, קולו ערב,
ופעם ציווה המלך לצפות אותו זהב וקולו נהיה פחות ערב אז הסירו.
C . אגב זה מביאים את המשך הברייתא:
כלים שניסו לשפץ ורק הרסו:
היה צלצל (כמו מצלתיים) נחושת, והיה שלב שניסו לתקן אותו וזה רק פגם את קולו, אז הורידו את מה שהוסיפו וחזר למה שהיה.
וכן היתה מכתשת נחושת (לקטישת סימני הקטורת), והיה לה קול נעים (הקול יפה לבשמים), וקרה לה בדיוק כמו לצלצל.
(12- עד 6-)
שני הכלים היו כבר מבית ראשון (המכתשת עוד ממשה),
והזכרו בפסוקים במלכים, דברי הימים ועזרא
(בהתאמה: נחושת ממורט, נחושת מרוק, וכלי נחושת מוצהב טובה שנים חמודות כזהב").
לגבי הפסוק בעזרא: מה זה "שנים"? רב ושמואל:
1. הנחושת שלהם שווה פי שניים מזהב!
2. להפך (+ תני רב יוסף): שניהם יחד כמו כלי אחד של זהב.
3. תניא- ר' נתן: שניים היו (כפולים, כלומר היו שני צלצלים ושתי מכתשות).
וכן היה מעיין (שילוח) שקילח מעיין בעובי איסר, וציוה המלך שירחיבו אותו – והמים התמעטו, אז צמצמו וחזר לכמו שהיה.
לקיים מה שנאמר: אל יתהלל חכמם בחכמתו…".
(י: 3-)
ד. עוד כלי נגינה
A . בברייתא הנ"ל – רשב"ג: לא היו הירדולים (פעמון או עוגב),
כי קולו עב ומערבב את הנעימה.
B. שמואל: היתה מגריפה (תוס' – זה כלי שיר, לא אותה המגריפה לגריפת הדשן) עם עשרה נקבים שכל אחד מוציא 10 מיני זמר _סה"כ 100), ובברייתא – 1000!
[1] רי"ח אמר את זה על התקיעות של ר"ה. לא ברור בגמרא האם היא מבינה שהוא יאמר את זה גם לגבי התקיעות במקדש, או שפשוט הביאו אותו כדוגמה למה לא עושים בתקיעות במקדש (וקשה להבין מבחינה מציאותית איך זה אפשרי למרוח במקדש על יום שלם, שהרי תוקעים בזמן ניסוך היין, וקשה להבין איך הלוויים יחכו באמצע המזמור כל כך הרבה זמן).
[2] בפשט הגמרא אין דבר כזה חצי הלל, אלא או שאומרים הכל או שלא. אולם מנהג האשכנזים לומר חצי הלל בשאר ימי הפסח ובר"ח.
