ערכין דף יד – גמרא דף יומי

Download

להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(יג: תחילת פרק יש בערכין עד יד: משנה ראשונה)

המשנה הראשונה – בסכומים קבועים יש חומרא וקולא

המשנה הראשונה נותנת כלל, ובמשניות הבאות נכנסים לפרטים: בתחומים בהם יש קנס קבוע, לפעמים זה לחומרא לפעמים זה לקולא:

1. ערכין – לא משנה אם זה הנאה שבישראל או הכעור שבישראל.

2. פדיון שדה אחוזה (50 שקלים לזרע חומר שעורים, לא משנה אם זה בחולת המחוז (מקום רע) או בפרדסות סבסטי (מקום טוב)).

3. אונס ומפתה נערה בתולה (50)

4. מוציא שם רע

חלק א – האם גוי נערך

בדוגמא של ערכין כותבת המשנה: "אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל".
לכאורה משמע שגוי לא נערך, ודלא כר"מ שאמר שנערך.

תשובה : באמת גם גוי נערך כר"מ, ולמה נכתב ישראל?

1. כדי שהמשנה לא תאמר על גוי שהוא נאה (לא תחנם").
(ולמה בדוגמה של כעור לא הזכירה גוי? כדי לדבר הכל באותה אומה (ואמנם היא הזכירה כהנים ושיראלים אך הם אותה אומה).

2. אגב הסיפא שמדברת על שדה אחוזה (שזה רק בישראל).

(יד. במשנה והלאה)

חלק ב – דיני שדה אחוזה בשדה שאינו שדה תבואה רגיל

הקדמות:

א. בין שדה מקנה לשדה אחוזה:

שדה מקנה היא שדה שאדם קנה. ביובל השדה תחזור לבעליה המקוריים.
שדה אחוזה היא שדה שאדם ירש מהיורשים אותו עד הכניסה לארץ, וביובל היא נשארת אצלו.

בשדה אחוזה יש כמה דינים מיוחדים:

1. המקדיש שדה אחוזה – לא נפדית בדמיה, אלאב50 שקלים לבית זרע חומר (כור) שעורים. [1]

(אם המקדיש פדה – מוסיף חומש).

לא נפדיתה – ביובל היא הולכת חרם לכהנים.

לעומת זאת שדה מקנה לפי ת"ק נפדית בשוויה, לפי ר"א גם היא נפדית ב50.
וחוזרת לבעל האחוזה ביובל.

ויקרא פרק כז

(טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:

(יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם:

(יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ:

(יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:

(כ) וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר לֹא יִגָּאֵל עוֹד:

(כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ:

(כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַה':

(כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה':

(כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ:

2. המוכר שדה אחוזה –
שנתיים אסור לו לגאול אותה (אפילו בהסכמה), אחר כך יכול לגאול אותה גם בכפייה.
וביובל – חוזרת אליו.

פרק כה:
(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:
(כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ
(כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:

בשדה מקנה – בכל מקרה לא יכול לכפות, ויש מחלוקת ראשונים האם יש איסור בשנתיים הראשונות גם בהסכמה.

ב. היחס בין העצים לשדה

אם הקדיש בפירוש את שניהם, ברור ששניהם קדושים.
אבל במצב שהקדיש רק אחד מהם – האם השני קדוש?

A. הקדיש רק את הקרקע – מח' תנאים האם מקדיש בעין יפה או רעה (יד. 9-):

ת"ק – מקדיש בעין יפה, וכולל גם את העצים.
ר"ש – מקדיש בעין רעה, ולא כולל את העצים (חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה)

B. הקדיש רק את העצים

a. ברייתא (יד. שליש תחתון) –
אם זה בצפיפות של 10 עצים לבית סאה (שטח 50 על 50 אמה, בין חצי דונם לדונם) –
אז אם הקדיש 3 עצים – גם הקרקע ביניהם קדושה. אם צפוך יותר או פחות – אז לא.

b. נהרדעי (יד: באמצע) –
מי שקונה דקל – קונה גם את הקרקע עד התהום.
דחייה: זה רק בבא מחמת טענה (כלומר שבפירוש מכר לו גם את הקרקע).

ג. האם הולכים לפי שעת ההקדשה או שעת הפדיון?

אדם קנה שדה מאבא שלו, האבא מת (וירש אותו), ואז הקדיש –
ר"מ (וכולם מסכימים) – נחשב שדה אחוזה, כי כשהקדיש כבר היה שדה אחוזה.

מקור:
וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ – לכאורה המודגש מיותר, אלא "יצתה זו שהיא שדה אחוזה", כלומר כיון שבשעת ההקדשה זה כבר היה שדה אחוזה – נחשב שדה אחוזה.

ר"י ור"ש – מחדשים אפילו יותר:
גם אם קנה, הקדיש, ורק אחר כך האבא מת – גם אז נחשב אחוזתו.

מה המקור? (הרי אם מהפסוק – שילמדו רק כמו ר"מ!)
מציעה הגמרא: כי הולכים לפי שעת הפדיון.
אך דוחה רנבי"צ : אולי זה לא עיקרון כללי, אלא מהפסוק הנ"ל:
אם היה כתוב רק "מאחוזתו" – כר"מ, אך כיוון שכתוב "משדה אחוזתו" – מרבה גם כר"י ור"ש.

עד כאן ההקדמות, עכשיו נחלק את הגמרא ל3 דיונים – שני הדיונים הראשונים על עץ, השלישי על שדה מקנה.

א. שני דיונים על אילנות:

A . רב הונא – הקדיש שדה אילנות (שדה אחוזה + האילנות)

האילנות לא בטלות לקרקע – ולכן פודה וחוזר ופודה (פודה את האילנות בשווים ואת הקרקע ב50)

למה?
כי סובר כת"ק שמקדיש בעין יפה, ומרחיב את זה גם לצורת הפדיון – שמניחים שהתכוון שההקדש ירוויח כמה שיותר, ולכן התכוון שיפדו אותם בנפרד.

קושיות :

1. משנתנו הזכירה 50 שקלים על "פרדסות סבסטי", משמע שגם עם אילנות זה ב50.

דחייה : הכוונה שראויה לפרדסות.

2. ברייתא:

"וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים" –
זרעו – שטח הראוי לזריעה,
משדה – גם שדה גפנים וכו'.

תשובה : הכוונה שפודה וחוזר ופודה (את האילנות בשווים, את הקרקע ב50).

3. ברייתא:
הקדיש רק אילנות:
רישא: אם זה בצפיפות של 10 לבית סאה, אז מספיק שהקדיש 3: והקרקע שביניהם מתקדשת, ואז הכל נפדה ב50.
סיפא : אם זה לא בצפיפות הנ"ל, רק האילנות קדושים. ואם הקדיש האילנות ואחר כך את הקרקע: פודה וחוזר ופודה.

מההשוואה בין הרישא לסיפא ברור שברישא פודה את הקרקע עם האילנות ב50.

תשובה : זו מחלוקת תנאים האם מקדיש בעין יפה.

המקדיש קרקע שדה:
ת"ק – הקדיש כולה, גם עצים, (עין יפה),
ומכאן למד רב הונא שגם פודה וחוזר ופודה.

ר"ש – הקדיש רק את הקרקע (עין רעה),
חוץ מעצים מסוימים שיונקים מהקרקע במיוחד (חרוב, סדן שקמה),
והברייתא כר"ש .

אבל קשה – לכאורה הברייתא לא כר"ש:
הרי כאמור בסיפא: הקדיש אילנות ואחר כך את הקרקע – פודה ואחר כך פודה,
אך לר"ש לכאורה גם שם צריך לפדות הכל ב50,
כי אמנם הקדישם זה אחר זה, אבל לר"ש הולכים לפי שעת הפדיון – ובשעת הפדיון שניהם קדושים ולכאורה צריך שהעצים יתבטלו לקרקע ויפדה ב50!

עונה רב נחמן בי"צ : גם לר"ש לא הולכים לפי שעת הפדיון – כמו שפירטנו בהקדמה.

(יד: שליש)

B . רב פפא: מקדיש רק אילנות

לא נחשבים "זרע" או "שדה אחוזה", ולכן:

• נפדים בשווים ("לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים")
• לא מתחלקים לכהנים ("וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה'")
• במכר – לא חוזרים ביובל ("וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ")

אבל מצד שני –

במכר – לא ניתן לכפות גאולה, אבל גם בהסכמה – יש איסור פדיון בשנתיים הראשונות ("בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (כה, טו) – נחשב תבואה).

(יד: רבע)

ב. רב פפא: אדמת טרשין

מצד אחד נחשבת שדה אחוזה, מצד שני לא נחשבת זרע/תבואה.
לכן:
ביובל – בהקדש יוצאת לכהנים, במכר חוזרת לבעלים המקורי – כשדה אחוזה.
אבל מצד שני – בהקדש נפדית בשוויה ("לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים"), ואין דין שנתיים ("בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ").

סיכום רב פפא:

(יד: באמצע)

ג. פדיון שדה מקנה –

רבנן – בשוויו,
ר"א – גם ב50, וההבדל היחיד הוא שבשדה מקנה אין חומש כשהבעלים פודים.

A . מקור:
רבנן – וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ… וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ" – מכסת = שווי.
ר"א – גזירה שווה לשדה אחוזה: "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן".

B . חומש בשדה מקנה:
בשדה אחוזה יש חומש (אם הבעלים הוא זה שפודה).
בשדה מקנה –
לר"א אין חומש (הוא לומד גז"ש משדה אחוזה שנפדה ב50, אבל לא לומד את החומש)
לרבנן – לא לומדים גז"ש לגבי ה50, אבל האם לומדים לגבי החומש ואז יהיה חומש?

תשובה: אין להם כלל גז"ש, ואין חומש.
למה?
1. רבא: שהרי יש הרבה מקרים בהם התורה אמרה בפירוש חומש, והרבה כתובים הבאים כאחד אין מלמדים (שדה אחוזה, מקדיש ביתו, פדיון מע"ש, פדיון בהמה טהורה עם מום, פדיון בהמה טמאה).

2. בברייתא: היקש לערכין ("מכסת הערכך"), ובערכין אין חומש.