להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
דף כ
(כ. במשנה – כא. במשנה)
חלק א – השוואה בין ערכין לנדרים
משנה:
חומרא בערכין:
א. מת הנידר –
בערכין – נותן (חומרא), בנדרים פטור (אין אומדנא למת),
חומרות בנדרים:
א. נדר ידו –
בערכין פטור, בנדרים נותן (חומרא, כמו שראינו אתמול).
ב. נדרים חלים גם על בעל חיים.
ג. בנדרים אין דין הישג יד,
עכשיו נפרט:
א. נדר ומת –
ברישא:
בנדרים – לא יתנו (אין אומדנא למי שמת, כמו שגם ראינו אתמול).
בערכין – יתנו היורשים (חומרא)
A . למה בערכין נותנים?
1. זה מלווה על פה, והמשנה כדעה שמלווה על פה גובה מן היורשין (מח' אמוראין בקידושין יג:)
2. זה מלווה הכתובה בתורה, והמשנה כדעה שמלווה הכתובה בתורהככתובה בשטר (מח' תנאים בכורות מט: לגבי דמי פדיון בכורות).
3. אפשר להעמיד שכבר עמד בדין.
אז למה בנדרים לא? כי עוד לא אמדוהו, ולא אומדין את מי שמת.
(דילוג כ. שליש תחתון עד 2-)
B . בסיפא:
אם נדר דמיו/ערכו של מישהו אחר,
אם הנידר מת – אז זה כנ"ל (בערכין יתנו, בנדרים לא, ואין בזה חידוש),
החידוש הוא אם רק הנודר מת –
שאז נותנים גם בנדרין.
שכיוון שכבר התחייב כשהנידר היה חי, האומדנא זה רק גילוי מילתא בעלמא, ואפשר לעשות אומדנא גם אחרי מותו של הנודר.
(כ. שליש תחתון)
ב. נודר חלק מגופו –
A. נודר דבר שהנשמה תלויה בו (ראש, כבד, חציו) –
a. בשניהם נותן הכל.
מקור:
בערכין: "בערכך נפשות".
בנדרים: היקש מערכין לנדרים "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות".
b. אחר כך הוסיפה המשנה: "זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי/ערך כולו"
מה זה מחדש?
שגם נדר על הרגל עד מעל הארכובה נחשב דבר שהנשמה תלויה בו.
c. ערך/דמי חציי – נותן כולו (זה דבר שהנשמה תלויה בו)
חצי ערכי/דמי עלי – במשנה: נותן חצי,
בברייתא: ר"י – לוקה (=חוטף) קנס ונותן הכל (גזירה אטו ערך חציי).
(כ. שליש תחתון)
B. נדר יד –
בנדר – משלם דמי היד (ראינו במשנה הקודמת) (חומרא)
בערכין – לא נותן כלום.
רב גידל: המשנה כרבנן, אך לפי ר"מ יתן "דמי" ידו.
כי לר"מ כיוון שאדם יודע שאין ערכין ליד, ולא מוציא דבריו לבטלה, אז מניחים שהתכוון לדמים.
והרי רב גידל כבר אמר את זה על מי שנודר ערך כלי?
תשובה: יכולנו לחשוב שרק בכלי אדם יודע, אבל באיבר אולי חושב שיש ערך (כפי שיש לאיבר שנשמה תלויה בו), קמ"ל.
(דילוג על 5 שורות)
ברייתא : המעריך חצי ערך של כלי:
ר"מ – נותן חצי דמיו (שאדם יודע…)
רבנן – לא נותן כלום.
שאלו אביי והחכמים את רבא: למה חכמים דיברו על חצי?
הרי לדעתם אפילו בכלי שלם לא אמר כלום, מה החידוש בחצי?
עונה רבא: רבנן כאן בדר"כ מסכימים לר"מ שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואם זה היה כלי שלם – היה חייב דמיו,
אלא שכיון שנדר חצי, ואין דרך בני אדם לנדור חצי דמיו, לא אומרים שהתכוון לנדר ופטור.
(ואילו ר"מ חולק, ומחדש שגם בחצי אומרים שהתכוון לנדר).
(דילוג כ. 1- לכ: במשנה)
לעיל דיברנו על נידר שמת. עכשיו נדבר על בית או שור שמת.
חלק ב – שור זה, בית זה
נקדים:
בנדבה (שור זה לעולה), זה חיוב בחפצא וםטור מאחריות.
בנדר (הרי עלי עולה) – זה בגברא, וחייב באחריותו (אם מת השור מביא אחר).
משנה:
מקרה א – (נדבה): שור זה עולה, בית זה קרבן (לבדק הבית) – אם מתו פטור.
מקרה ב – (לכאורה נדר): שורה זה עלי עולה, בית זה עלי קרבן – מתו – חייב .
גמרא:
(קשה: מקרה ב לא ברור.
אם היה אומר שור עלי – מובן, אבל אמר שור זה עלי, אז למה בכל זאת חייב?)
מסביר ר' חייא בר רב:
אם יאמר "שור זה עלי" – זה עדיין נדבה לשור הספציפי, ואם מת פטור.
ולמה אמר "עלי"? – רק התכוון שעלי להביאו (את השור הספציפי).
אלא מדובר שאמר "דמי שור זה עלי".
ומה הכוונה?
אין הכוונה שנדר להביא רק את שווי השור (והשור עצמו חולין),
אלא הקדיש את השור לדמיו, כלומר שהשור קדוש, וימכר, ובדמיו יביא עולה.
ומצד אחד רצה שהקדושה תחול קודם על השור ושמזה יקנו,
אך כיון שהוסיף "עלי" התכוון לקבל אחריות שאם השור ימות – יביא שור אחר.
אך קשה מברייתא –
תחילת הברייתא בדיוק כמו משנתנו (מקרה א + מקרה ב).
אבל הברייתא מוסיפה מקרה נוסף: מקרה ג – "דמי השור עולה".
משמע שמקרה ב זה מקרה אחר!
תשובה :
בשני המקרים חייב באחריות, כי קיבל על עצמו דמים, אבל יש הבדל:
מקרה ב – "דמי שור זה עלי עולה" – הכוונה "יקדש השור לדמיו", כלורמ השור עצמו קדוש, והתכוון להביא מדמיו קרבן, אך אם ימות אז מקרבן אחר – יש אחריות.
מקרה ג – "דמי השור עולה" – לכשיבואו דמיו יקדשו, ולכן השור חולין ו אין אחריות.
[וקשה על מקרה ג – איך מקדיש דבר שלא בא לעולם?
עונה ר"י-רב: זה כר"מ שמקדיש דבר שלא בא לעולם.
ויש גרסא אחרת שזה נאמר בנושא אחר – על בעל בית שאמר שכשיבוא שכר הדירה אליו יקדש, שזה תופס (אפילו שגם זה דבר שלא בא לעולם).
