להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(ז. במשנה עד סוף פרק הכל מעריכין) אגב המשנה הקודמת על היוצא ליהרג: חלק א – אישה מעוברת היוצאת ליהרג: משנה: אם רק מעוברת – הורגים אותה עם התינוק (גמרא: נחשב חלק מגופה) אם כבר יושבת על המשבר – מחכים שתלד (גמרא: כבר לא נחשב חלק מגופה) א. פשיטא שנהרג עמה! החידוש: שאולי צריך לשמור אותו כי נחשב ממון הבעל ("כאשר ישית עליו בעל האישה…") קמ"ל שנהרג (לגבי נואף ונואפת: "ומתו גם שניהם" – משניהם לומדים שנהרגים רק אם שניהם ברי מיתה (בוגרים), מ"גם" לומדים שהורגים גם את העובר). ב. ר"י-שמואל: כשהורגים את העובר – הורגים אותו קודם במכה. כדי שלא יצא אחרי שהיא תמות והיא תתבזה. יוצא שאם יהרגו את האישה – העובר יכול למות אחריה. וקשה – קושיא מציאותית: הרי במשנה נידה (מד.) – אם אימא מתה בלידה ומיד אחר כך מת התינוק: הוא נוחל מהאימא ומנחיל לאחיו מהאבא, ומדויק: המשנה לא מזכירה שגם עובר נוחל ומנחיל – כי אם האימא מתה – הוא מת לפניה. תשובה: במיתה טבעית – העובר מת קודם, במיתת בית דין (פתאומי) – ייתכן שהאימא תמות קודם. (ז. 3-) ג. חילול שבת להצלת העובר: ראינו שהעובר נחשב חלק מאימו (עד שיושבת על המשבר), וראינו גם שאם האמא מתה – סביר שעובר מת לפניה, אך בכל זאת אומר ר"נ – שמואל: כשאישה מעוברת מתה – מחללים שבת (מביאים סכין דרך רה"ר) – להציל את העובר. מה החידוש? הרי ברור שבספק פיקוח נפש מחללים שבת? תשובה: אולי זה רק במישהו שכבר היה חי, אבל עובר שעוד לא התחיל את החייו, אולי לא, קמ"ל. (ולסוגיה יש נפק"מ לגבי הפלות, ואכמ"ל). (ז: רבע) המשך המשנה, אגב הרישא של המשנה: חלק ב – אישה שנהרגה נהנין בשערה והרי אסור להנות מהמת? 1. רב: מדובר שאמרה בפירוש שיתנו לביתה את השיער. דחייה: אז מה?! והאם תאפשר להנות מהיד שלה גם יהיה מותר?! וגם: מדובר בפיאה נוכרית. יוצא: פיאה נוכרית נחשבת חלק מגופה, אא"כ אמרה לתת אותה (שאז זה כאילו הסירה אותה בחייה). קושיות: a. בעיר הנידחת גם מי שלא חטא – ממונו נשרף, ושם הסתפק ר' יוסי בר' חנינא לגבי פיאה נוכרית (אם נחשב חלק מגופה ואז לא נשרף), אז למה לא למד מרב שאכן נחשב חלק מגופה? תשובה: מדובר בפיאה שלא היתה עליה אלא תלויה בבית על מסמר בקיר (ור' יוסי בר"ח התלבט אם בכל זאת נחשב חלק ממנה ולא נשרף, אם כי אצלנו אם הפיאה לא עליה (ואפילו אם רק ברור לנו שהפיאה מותרת בהנאה). b. רב נחמן בר יצחק: והרי המשך המשנה זה "בהמה שנהרגה – אסורה בהנאה", והרי בבהמה ודאי לא מדובר בפיאה נוכרית… 2. רב נחמן בר יצחק: משדובר בשיערה ממש ומותר, כי מת אסור בהנאה, אך השיער עצמו לא "מת" (לא ניזוק מעצם המיתה). (ואילו בבהמה – מה שאוסר אותה הוא גזר הדין, וגזר הדין כולל גם את השיער). יוצא מחלוקת – האם שיער המת אסור בהנאה: רב – אסור (ואפילו פאה נוכרית, אא"כ אמרה). רנבי"צ – מותר. ולוי מביא ברייתא לטובת כל אחת מהדעות. הדרן עלך הכל מעריכין. (ז: תחילת פרק אין נערכין) חלק ג – דין הישג יד א. המשנה: 1. המינימום של הישג יד הוא שקל (וחז"ל: סלע) – "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". 2. אם שילם סלע, ואז העשיר – פטור מלהשלים. אבל אם לא שילם, או ששילם פחות מסלע, והעשיר – חייב בכל הסכום. 3. מהות דין הישג יד: לדוגמה, אדם שחייב 50 ויש לו רק 5: ר"מ – משלם 1 וזהו (בתורה כתוב חמישים וכתוב שקל, לא כתוב באמצע). חכמים – משלם 5 (שקל זה סכום מינימלי, אך יש טווח: "עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן"). ואילו ר"מ: הפסוק מלמד שהולכים לפי המעריך ולא הנערך, ורבנן: לומדים את שני הדברים (המעריך + שזה טווח). ב. מקרים של רב אדא בר אהבה בדעת רבנן: A. אמר פעמיים ערכי עלי, ואמור לשלם 50 ויש לו 5: שילם על השני 4 – יצא (כיוון שהיה אמור לשלם קודם לראשון, אז לשני היה אמור להיות פטור, ממילא כיוון ששילם בכל זאת משהו – ודאי יצא יד"ח), שילם על הראשון 1 – יצא (כרגע זה מה שיש לו. ואם תאמר – שישילם קודם לראשון! בעל חוב מאוחר שקדם וגבה – מה שגבה גבה). אבל: שילם קודם על הראשון 4 – לא יצא. (כי אמור לתת 5). ואחר כך על השני 1 – יצא (כי זה מה שיש לו). B. אבל – אמר "שני ערכים עלי" בבת אחת: האם נותן 2.5 לכל אחד וזהו, או שצריך לתת לכל אחד מהם 5, ויתן לאחד מהם ובשני יישאר חייב? תיקו. ג. סיום המשנה: אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע מה זה מוסיף? המשנה סותמת כדעת רבנן – אין פחות מ1 ויותר מ50, אך יש את כל הטווח שבאמצע.
