מכות ב, גמרא דף יומי

לעילוי נשמת משה מרדכי בן אפרים ז"ל,
אביו של אחד הלומדים,
איש ישר שבדרכו אנחנו משתדלים לחיות ולחנך

להזמנת ספר "דף מאיר" (סיכום וביאור מסכת מכות של אתר סיני) ליחצו כאן

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הגמרא, מסכת מכות דף ב

(מכות דף ב. – ב: 3 שורות מלמטה)

דיני עדים זוממים

א. הקדמה – מה זה עדים זוממים –

לראובן יש עדים שהלווה לשמעון,
שמעון יכול להכחיש את העדים:

1. עדי הכחשה – שמעידים שהתוכן של העדות לא נכון –

הדין – שניהם ספק שקרנים, ונישאר בספק.

2. עדי הזמה – שיאמרו "עמנו הייתם באותו הזמן במקום אחר" – ולכן לא יכול להיות שראיתם את העדות.

הדין – עדי ההזמה נאמנים, ומענישים את העדים הזוממים ב"כאשר זמם" (כסף, מיתה)

ב. המשנה – "כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין" – ומביאה מקרים בהם לא נענשים ב"כאשר זמם" אלא במלקות

א. שאלות –

1. למה המשנה לא התחילה מתי כן מקבלים "כאשר זמם"?
2. הניסוח – למה כתבה "כיצד נעשים זוממין", היתה צריכה לומר מתי לא נעשים זוממין?

תשובה – מסכת מכות היא המשך של סנהדרין, ששם במשנה האחרונה (לפני פרק חלק) ראינו מקרה שלא מענישים בעונש שזממו (עדים שהעידו על בת כהן שזינתה, והוזמו, לא נענשים כמותה בשריפה אלא כמו הבועל (חנק/סקילה).

ולכן המשיכו עם עוד מקרים בהם לא מקבלים את העונש שזממו,
וגם לכן למרות הכותרת החיובית קודם רצו לסגור את הפינה של מקרים שלא.

ב. ארבעת המקרים בהם לא מקבלים "כאשר זמם", והמקור להם:

במשנה –

1. העידו על בן כהן שאימא שלו גרושה או חלוצה (ושהוא חלל) – לא נעשים חלל (אפילו אם הם כהנים)

מקור –

1. ריב"ל –
   מצד אחד – וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם (יט) – לגמרי ולא באופן חלקי
   מצד שני – וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם (יט) – ולא לזרעו,

וממילא כיוון שאם נעשה אותו חלל זה ישפיע גם על זרעו, ואת זה א"א לעשות, אז לא עושים אותו חלל בכלל – כי א"א לעשות "כאשר זמם" חלקי.

1. בר פדא –

קל וחומר – אם כהן שבא על גרושה – הוא עצמו לא נעשה חלל אלא רק זרעו, קל וחומר עדים שרק העידו על הכהן – לא יעשו חלל.

דוחה רבינא – עדים זוממים זה גזירת הכתוב וא"א להשתמש בקל וחומר.

הרי למשל – מענישים אותם רק אם זה "כאשר זמם" ולא "כאשר עשה" (שאם כבר הרגו את הנידון, לא מענישים את העדים בכאשר זמם).

והרי לכאורה גם כאן זה קל וחומר שיענשו? אלא שכאן לא משתמשים בקל וחומר.

2. העידו שרצח בשוגג (וצריך לגלות לעיר מקלט) – לא גולים

מקור –

1. "הוּא יָנוּס אֶל־אַחַת הֶעָרִים" – הוא ולא עדים זוממים.
2. רי"ח – קל וחומר –
   (בהנחה שלגלות לעיר מקלט זה עונש) –
   הרי אפילו רוצח במזיד לא גולה (אלא רק בשוגג), קל וחומר שעדים זוממים שרק דיברו לא גולים.

דחייה – עיר מקלט זה זכות (להתכפר) ולא עונש,
ולכן לרוצח במזיד אין את הזכות להתכפר,
אבל עדים זוממים אולי כן.

בברייתא –

3. עדים זוממים לא משלמים כופר אם העידו על שור מועד שהרג אדם

מקור – סברא –
בפרשיית שור מועד עולה שעקרונית היה צריך להרוג את בעלי השור, והכופר זה כפרה ותחליף למיתה (ולא פיצוי כספי על האדם שמת),
ממילא – כיוון שהעדים לא זממו לחייב מיתה אלא רק כסף, הם לא חייבים מיתה ולכן גם לא צריכים כופר.

(ב: שורה 7+ בשורות הרחבות)

לכאורה אופי הכופר זה מחלוקת תנאים –
רי"ש ברי"ח ב"ב – משלם ערך עצמו – כפרה על בעל השור

            ת"ק – משלם את הערך של ההרוג – פיצוי כספי להרוג.

דוחה רב פפא – זה יכול להיות כפרה, ובכ"ז יש גז"ש (יושת – ישית) שאת הסכום עושים לפי ההורג.

(ב: 10-)              

4. עדים זוממים לא נמכרים כעבד עברי
   (אם זממו ששמעון גנב)

שתי הבנות –

רב המנונא – זה בעצם כן "כאשר זמם" –

שלב א – אם לשמעון יש כסף ולא היה גולה – גם הם לא יימכרו,
אם לא היה לו כסף והיה גולה – הם כן יימכרו!

שלב ב – גם אם לשמעון אין כסף, אומרים – כיוון שאילו היה לו כסף לא היה גולה, גם הם לא יימכרו.

ויוצא:
אם לשמעון יש כסף או להם יש כסף – לא יימכרו,
אם לשניהם אין כסף – יימכרו

רבא – יש פה פטור עקרוני, ובכל מקרה לא יימכרו –

כי כתוב – "ונמכר בגנבתו" (שמות כב) – דווקא הגנב ולא עד זומם.

(מב: נחזור משורה 3- לשליש העליון)

ג. המקור שכשלא מקבלים כאשר זמם, מקבלים מלקות –

1. A. עולא – כתוב בפרשיית המלקות – "וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע" (דברים כה) – למה מזכירים כאן את הצדיק?

אלא מדובר כאן על עדים זוממים, כלומר:
מדובר ששניים העידו נגד ראובן (הפכו אותו מצדיק לרשע),
ואז באו עוד שני עדים והזימו את הראשונים, ועל זה נאמר:
"הצדיקו את הצדיק" – החזירו את ראובן להיות צדיק,
"והרשיעו את הרשע" – העדים הזוממים,

ועל זה נאמר –
"וְהָיָה אִם־בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" – אם אי אפשר לעשות להם "כאשר זמם"
אז – "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ…" – מקבלים מלקות.

1. B. לכאורה מספיק לומר שלוקים כי חטאו בלאו של עדות שקר –

דחייה – זה לא מספיק, כי זה לאו שאין בו מעשה.