להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת נידה לחץ כאן.
(ד: 9- עד ו. שליש תחתון)
א. אישה שיש לה ווסת שראתה – האם טמאה למפרע?
מבוא :
לפי שמאי בכל מקרה דיה שעתה.
אבל לפי חכמים והלל שטמאה למפרע – מה הדין באישה שיש לה ווסת?
סברות:
אם ראתה בשעת הווסת – יש סברא לומר "אורח בזמנו בא", והדם יצא עכשיו, כמו תמיד, ולא לפני כן.
ואולי אפילו אם ראתה שלא בווסת – אולי כיוון שיש לה ווסת נחשבת מסולקת דמים ויש לה חזקת טהרה – ולכן גם אז אולי נקל.
שלושה מקורות:
A. במשנה – כל אישה שיש לה וסת דיה שעתה.
B. בברייתא ובמקום אחר לא ידוע –
ר' דוסא – כל אישה שיש לה ווסת דיה שעתה.
חכמים שחולקים על ר' דוסא – גם אישה שיש לה ווסת – טמאה למפרע.
C. עוד ברייתא –
בשעת ווסתה – דיה שעתה, שלא בשעת ווסתה – טמאה למפרע.
שתי הבנות במה המחלוקת וכמי המשנה והברייתא הנוספת:
בשעת ווסתה | שלא בשעת ווסתה | משנתנו (דיה שעתה) – בשעת ווסתה, וסוברת כ: | הברייתא הנוספת | |
א – קולא | דיה שעתה לפי כולם | כאן המחלוקת: | כולם | כחכמים |
ב – חומרא | כאן המחלוקת: | טמאה למפרע לפי כולם | ר' דוסא | כר' דוסא |
(ה. 3+)
ב. ראתה כתם – האם טמאה למפרע?
בכתם יש סברא להחמיר, כי לא יודעים מתי בדיוק הוא יצא, ובזה אפילו שמאי מחמיר.
A . אישה שיש לה ווסת
בברייתא השנייה לעיל –
ראתה שלא בשעת ווסתה – טמאה למפרע,
ראתה כתם – אפילו בשעת ווסתה – טמאה למפרע.
(ערוך לנר – כי אולי יצא אתמול שלא בשעת ווסתה,
פני אריה – כי אינו ראיה רגילה אז לא אומרים אורח בזמנו בא).
B . 4 נשים שבהן כולם מודים שדיין שעתן בראייה (בתולת דמים, מעוברת, מניקה, זקנה) –
מה לגבי כתם?
בברייתא הנ"ל מדויק שתמיד דיה שעתה.
(שהרי אפילו אם הכתם באמת יצא אתמול – גם אם היתה רואה אתמול דיה שעתה).
וזה כר' חנינא בן אנטיגנוס – ש4 נשים שראו כתם – דיין שעתן.
ור"מ חולק – וגם ב4 נשים הכתם טמא למפרע (יוצא שכתם חמור מראייה)
[הגמרא מביאה על זה 3 ברייתות:
A. ר' חנינא ב"א שב4 נשים שראו כתם דיין שעתן.
B. מחלוקת:
ת"ק – גם 4 נשים – כתמן טמא.
ר"ח ב"א – 4 נשים אין כתמן טמא.
ומסבירים שהנושא כאן זה למפרע.
C. מחלוקת (כאן המח' מפורשת, ומסבירים שזו אותה מחלוקת כמו בB) –
ר"מ – אפילו 4 הנשים כתמן טמא למפרע.
ר"ח ב"א – 4 הנשים כתמן לא טמא למפרע].
(ה. שליש תחתון)
ג. מהמשנה – המשמשת בעדים – נחשבת כבדיקה
(שתיקנו חז"ל שאישה שעוסקת בטהרות גם תבדוק את עצמה בוקר ובערב (משנה יא.) וגם לפני ואחרי תשמיש משנה יד.), וכן הבעל צריך לבדוק).
A . ר"י-שמואל: הכוונה רק לבדיקה שאחרי תשמיש,
אך הבדיקה שלפני לא כי "מהומה לביתה" (ממהרת לתשמיש ולא בדקה בחורים וסדקים).
קשה ממשנתנו – "המשמשת בעדים" – לשון רבים – משמע לפני + אחרי!
תשובות :
1. לשון רבים – בדיקת הבעל ובדיקת האישה (אולם בדיקת הבעל לא מועילה (ערוך לנר)).
2. אכן הכוונה לבדיקה לפני ואחרי (כי זה מה שצריך), אך רק הבדיקה שאחרי מועילה.
שאלות על התשובות:
(בגמרא השאלה הראשונה על התשובה הראשונה והשנייה על השנייה, אולם באמת ניתן לכאורה לשאול את שתיהן על שתיהן).
1. מה הצריכותא ללמד שהבדיקה שאחרי התשמיש מועילה?
תשובה : היינו חושבים שאולי באמת יש דם והזרע מכסה אותו ולכן הבדיקה לא מועילה, קמ"ל.
2. יוצא שהמשנה מלמדת שני דברים: א. שצריך לבדוק (היא והוא / לפני אחרי). ב. שהבדיקה אחרי מועילה.
אם כן, המשנה היתה צריכה לכתוב "ומשמשת בעדים" – כלומר ללמד את עצם החובה לבדוק (א).
תשובה : באמת צריך לשנות "ומשמשת".
(ה. 3-)
B . הבדיקה בתשמיש ממעטת גם ממעת לעת וגם מהבדיקה האחרונה
כלומר שאם בדקה הערב ב6, ואז ב10 שימשה ובדקה – ובבוקר נטמאה, אז טהרות שהיו עד 10 בלילה טהורות, ולא רק עד 6 בערב.
קשה – ברור שגם מהבדיקה! (הראשונים מסבירים למה זה כל שכן).
תשובה – היינו חושבים שכיון שהפער בין הבדיקה לתשמיש הוא לא גדול (למשל בדוגמה – 4 שעות), אז לא קריטי לומר שממעטת, כי זה לא הפסד גדול של הטהרות, קמ"ל.
(ה: 3+)
ד. כשטמאה למפרע – היא ממש נידה
במשנה: "היתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה, היא טמאה והן טהורות".
למה דוגמה של מיטה?
ללמד שכשטמאה למפרע – גם המיטה טמאה.
כלומר היא ממש נידה, ומטמאת את המיטה להיות אב הטומאה (מדרס),
והמיטה מטמאת אדם (ראשון לטומאה) לטמא בגדים שעליו (חומרא בטומאת מדרס).
קושיות וראיות :
A . הרי המיטה היא דבר שאין בו דעת להישאל ובספק טהור? [1]
בניגוד לטהרות שהחזיקה, שנחשבים חלק מהיד שלה, ולה יש דעת להישאל.
תשובות:
1. מדובר שחברותיה מחזיקות את המיטה,
כך המיטה נחשבת חלק מידם, ואז זה דבר שיש בו דעת להישאל.
2. על פי רי"ח: כיון שזו טומאה "הבאה בידי אדם" – נחשב כספק בדבר שיש בו דעת להישאל,
גם בכלי המונח על הארץ.
(ה: באמצע)
[קושיה על הכלל של רי"ח:
ברייתא: הניח טלית טמאה והיו לידו טהרות – בספק טהור.
שאלה: והרי לפי רי"ח זה דבר שיש בו דעת להישאל וצריך להיות טמא ברה"י.
תשובה: אכן כוונת הברייתא: ברה"י טמא, ברה"ר טהור.
ורשב"ג שם אומר שעושים בדיקת "שונים",
אך אמרו לו שאין שונים בטהרות (לא סומכים על הבדיקה).
(ה: רבע תחתון)
B . קושיא מברייתא של רב אבימי –
"מעת לעת שבנידה, משכבה ומושבה כמגעה" –
משמע שזה נטמא כמו כל דבר שהיא נוגעת בו [2], ולא כדין משכב ומושב.
תשובה : הכוונה שמשכבה ומושבה כמגע עצמה – כלומר שהמשכב נעשה אב הטומאה, ולכן מי שיגע במשכב ייטמא כמו אם היה נוגע בנידה עצמה.
C . ראיה – רבא:
אם מטמאה חרס סגור בצמיד פתיל, כי היא ממש "נידה", כל שכן שמטמאת במשכב ומושב.
ומאיפה לרבא שמטמאת בהיסט? מברייתא שאומרת את זה בפירוש.
אבל הברייתא גם אומרת בפירוש שמטמאת במשכב ומושב,
אז בשביל מה צריך את רבא?
הסבר : אם היה רק את הברייתא, היינו חושבים שהיא כנידה אבל לא לגמרי –
כלומר שהיא אב הטומאה, ומטמאת אדם או כלים, אבל בלי החומרה של נידה שמטמאת אדם ובגדים שעליו.
לכן משמיע רבא – כפי שהיא נידה לגמרי לטמא בהיסט, כך היא נידה לגמרי לטמא במשכב ומושב על כל דיניו.
[אגב בברייתא הנ"ל –
בראייה ובכתם – טמאה למפרע מעת לעת, מח' אם מטמאת את בועלה,
מונה ימים רק מהראייה עצמה,
האם מקולקלת למניינה? בראייה – לא, בכתם – כן.
כלומר צריכה לחשוש שהכתם ישן, ואולי הוא בעצם בימי זיבה/נידה, ולכן מספק היא גם נידה וגם זבה וראינו במסכת ערכין איך יוצאים מהספק הזה].
[1] השאלה מפתיעה, כי אם כבר אתה מכניס את עניין הלימוד מסוטה אז תטהר ברשות הרבים ותטמא ברה"י!
וכתבו התוספות ב. שמסוטה לומדים רק על טומאה מכאן ולהבא ולא למפרע (כפי שסוטה זה מכאן ולהבא),
ושכאן מדובר בטומאה דרבנן ולא באמת נלמד מסוטה (ולהרבה ראשונים גזרו גם ברה"ר),
ושאלת הגמרא כאן רק שאם בספק מהתורה מקלים בדבר שאין בו דעת להישאל כך צריך להקל גם בטומאה דרבנן.
ולכאורה יכלו לתרץ גם כאן פשוט שחז"ל גזרו וזהו (כפי שגזרו גם ברה"ר).
[2] לא ברור לי האם בהו"א של הקושיא (כשמבינים שהמשכב לא נהיה אב הטומאה) הבינו שהיא צריכה לגעת במשכב (כלומר שאין כאן כלל דין משכב ומושב) או שבכל זאת יש כאן חומרה מסוימת מהעולם של משכב ומושב וזה שהיא מטמאת אותו גם בלי לגעת בו.
