סנהדרין קיב – תלמוד בבלי הדף היומי

לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל
ולעילוי נשמת מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל

להזמנת ספר "דף מאיר" (סיכום וביאור מסכת מכות של אתר סיני) ליחצו כאן

רוצים להקדיש שיעור? ליחצו כאן ובזכותכם יעלה עוד שיעור לאוויר

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הדף יומי, תלמוד בבלי סנהדרין קיב

(קיא: במשנה – קיב: באמצע)

במשנה – אנשי עיר הנידחת אין להם חלק לעוה"ב (נושא אחרון במסכת)

הפסוקים – דברים פרק יג

יג – כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.

יד – יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

טו – וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.

טז – הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.

יז –  וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיקֹוָק אֱלֹקֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

יח – וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

המשנה –

א. שאין להם חלק לעולם הבא –

המקור במשנה – " יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ" – שיצאו מלהיות שייכים לעם ישראל.

ב. תנאים שונים –

המדיחים – מאותה העיר ואותו השבט, אנשים ולא נשים או קטנים,

המודחים – רוב העיר,

ושיירה של חמרת או גמלת נחשבת מ"יֹשְׁבֵי הָעִיר" (טז) לטובה ולרעה,
(בגמרא – אחרי שישבו בעיר 30 יום).

וצריכים שני עדים והתראה כמו בכל עונש.

ג. השוואה בין עיר הנידחת לעובד ע"ז רגיל –

עובד ע"ז – נהרג בסקילה, וממונו פלט.
עיר הנידחת – נהרגים בסיף, וממונם אבד.

(למה?
במשנה משמע שזה הקלה והחמרה – בגלל שמקלים עליהם במיתה (סיף) לפיכך החמירו עליהם בממונם, ולהפך בעובד ע"ז רגיל.

אבל יש מפרשים שזה עקרוני יותר – שאנשי עיר הנידחת נהרגים כמורדים במלכות (בקב"ה), ולכן דינם כמורד במלכות בסיף וממונם הולך למלך.

(וכן משמע שזה עקרוני יותר מזה שגם חלק מממונם של הצדיקים נשרף).

ד.  שריפת הממון והעיר –

1. A. צדיקים ורשעים –

של אלו שחטאו – גם הממון שמחוץ לעיר מוכנס לנשרף,
של הצדיקים – מה שבתוך העיר נשרף, מה שבחוץ לא.

1. B. שורפים דווקא ברחוב העיר שבתוך העיר

מקור – וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ (יז) – אל הרחוב שבתוכה,

ולכן –

אם אין לה רחוב – בונים לה,
אם יש לה מחוץ לעיר – מכניסים אותו (רמב"ם – מרחיבים את החומה שתקיף את הרחוב).

1. C. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ – ולא של:

הקדש – ייפדה,
תרומה – תירקב,
מע"ש וכתבי הקודש – ייגנזו

1. D. אחרי השריפה – וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (יז).

האם מותר לעשות שם גינות ופרדסים?

רי"ס הגלילי – אסור (תֵּל עוֹלָם)

ר"ע – מותר (לֹא תִבָּנֶה עוֹד) – לא תחזור למה שהיתה, אבל גינות ופרדסים מותר.

ה. אמירות רוחניות –

1. וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיקֹוָק אֱלֹקֶיךָ (יז) – אם אתם עושים עיר הנידחת זה נחשב כאילו העלתם לפני קרבן עולה כליל.
2. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ (יח) – שכל זמן שרשעים בעולם – חרון אף בעולם, אבדו רשעים – נסתלק חרון האף.

גמרא –

א. ת"ר מקורות לדינים (מה שהוזכר במשנה מודגש, מה שלא – קו תחתון)

יד – יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

יָצְאוּ – הם, ולא שלוחיהם
אֲנָשִׁים – 1. לפחות שניים. 2. אנשים ולא נשים או קטנים.
בְּנֵי בְלִיַּעַל – מלשון: בנים שפרקו עול שמיים מצוואריהם.
מִקִּרְבֶּךָ – ולא בעיר שעל הספר (מסיבות בטחוניות)
לֵאמֹר – שצריכים עדים והתראה (לֵאמֹר – שהעדים אומרים מה ראו).

(קיא: 5-)

ב. מה עשו בחלוקת הארץ כשעיר יצאה על הגבול בין שני שבטים (זה מתקשר למשנתנו בהמשך)

רי"ח – חלקו,

ר"ל – לא חלקו, אלא נותנים את כל העיר לפי הרוב.

קושיות על ר"ל:

1. מקשה רי"ח ממשנתנו – "עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט"
   למה צריך להזכיר את שניהם?

לרי"ח – מובן, כי תיתכן עיר שמחולקת לשני שבטים, וצריך שהמדיחים ידיחו את אנשי השבט שלהם שבאותה העיר ולא את בני השבט השני.

אבל לר"ל – הרי בכל עיר יש רק שבט אחד?

תשובה – גם לר"ל ייתכן שהמדיחים הם בני העיר (בעלי בית)[1] אבל משבט אחר:

1. המדיחים ירשו נחלה בעיר
   (למשל (כמו בבנות צלפחד) – אישה מיהודה נישאה לאיש מראובן. אבי האישה מת ללא בנים והיא ירשה אותו (נחלת יהודה), ואז האישה מתה ובעלה ירש אותה. כך הבעל (מראובן) גר בעיר בנחלת יהודה).
2. המדיחים קיבלו את הנחלה במתנה.

(ודווקא מתנה ולא בקנייה, כי צריך שיהיה להם בית בעיר שאינו חוזר ביובל, ונסבור כר"מ שמתנה לא חוזרת (אור שמח)).

1. בסיכום הערים של יהודה ושמעון כתוב – "ערים תשע, מאת שני השבטים האלה" (יהושע כא, טז)

ולכאורה הכוונה כרי"ח, שהיו 4.5 לכל שבט,

תשובה – הכוונה שאחד קיבל 4 ואחד 5

דחייה – אם כן היה צריך לפרש מי קיבל כצה.
קשיא.

(קיב. 1+)

ג. עיר שהודחו מאליהן

בפסוק כתוב – וַיַּדִּיחוּ, האם זה בדווקא?

ראיה ממשנתנו שצריך הדחה – הודחו על ידי נשים וקטנים – לא, הרי שמאליהן גם לא.

דחייה – אולי לא צריך,
ובכל זאת נשים וקטנים לא, כי יש להם יכולת לשכנע ואולי אחר כך יחזרו בהם.

(קיב. 6+)

ד. איך דנים את רוב העיר

הבעיה: הרי דנים כל אחד בפני עצמו לראות שהיה עדים והתראה, ובהתחלה זה לא רוב, אז צריכים סקילה, ורק אחר כך זה אם יש רוב אז זה סייף, אז מה עושים בינתיים?

1. רב יהודה – דנים וחובשים בכלא עד שיתברר.

דחייה – אתה מענה את דינם בינתיים

2. עולא ורי"ח – את הראשונים אכן דנים בסקילה, ורק אח"כ כשמגיעים לרב את את הבאים דנים בסייף + איבוד ממון.
3. ר"ל – דנים את כולם באותו יום (הרבה בתי דין), וכך ניתן להחליט באותו יום וזה לא עינוי דין.

דחייה – והרי צריך את בית הדין הגדול!

(דברים י"ז לגבי יחיד שעבד ע"ז – "וְהוֹצֵאתָ אֶת־הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת־הָאִשָּׁה הַהִוא… אֶל־שְׁעָרֶיךָ" – לבי"ד המקומי, ומדייקים – דווקא יחידים דנים במקומי, אבל אם כל העיר חטאה – דנים בבי"ד הגדול.

תשובה – לא צריך לדון כל אדם בבי"ד הגדול, אלא אם יש רוב שחייבים – אז מעלים את דין העיר כולה לבית הדין הגדול והוא נותן את ההוראה הסופית לדונם כעיר הנידחת.

(קיב. שליש)

ה. אורחים (החמרת והגמלת)

במשנה – נחשבים יושבי העיר (לטוב ולרע),
ומבארת הברייתא – רק אם ישבו שם 30 יום.

ורמינהו: לגבי השתתפות בהוצאות העיר נחשב "בן העיר" אחרי 12 חודש?
עונה רבא: בן העיר – 12 חודש, יושב העיר – 30 יום.

[וכן בברייתא –
שהמודר הנאה מ"בני העיר" – אסור להנות ממי שגר שם 12 חודש,
אבל המודר מ"יושבי העיר" אסור להנות ממי שגר שם 30 יום].

ו. איזה ממון נשרף

1. A. ממון הצדיקים

ראינו במשנה ועכשיו נוסיף מקור –

מה שמחוץ לעיר – לא נשרף

הַחֲרֵם אֹתָהּ (טז) – פרט לנכסי צדיקים שבחוץ

מה שבתוך העיר – נשרף

וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ (שם) – לרבות את מה שבתוכה

סברא – ר"ש – כי הם גרו בעיר בגלל ממונם (שיקולים כלכליים).

1. B. ממון הרשעים –

גם הממון שבחוץ נשרף,

רב חסדא – רק נכסים שאפשר להכניס לעיר באותו יום.

(קיב. שליש תחתון)

.

1. C. ממון של אחרים
2. רב חסדא – פקדונות של אחרים שנמצאים בעיר הנידחת – מותרים

פשיטא – הרי זה לא "שללה",

תשובה – החידוש – אפילו שבן עיר הנידחת קיבל על הפקדון אחריות.

2. ממון שבשותפות בין אדם חיצוני לבן העיר

בהמה – תמות

(זאת לא שחיטה שמתירה באכילה, שהרי החלק של עיר הנידחת ודאי אסור, לכן זאת שחיטה פסולה, ולכן היא פסולה גם עבור החלק השני (שהרי א"א לחלק בין החלקים) (ר"ן, אך ראה רש"י).

עיסה – חציה מותרת (ניתנת לחלוקה, שלא כבהמה).

1. D. שאלות
2. בעי רב חסדא – בהמת עיר הנידחת שנשחטה –
   היא ודאי אסורה, ועקרונית צריכים להמית אותה בחרב. אם בכ"ז שחטו אותה, ודאי שהיא עדיין אסורה. השאלה – האם כיוון ששחטו אותה נחשבת שחוטה או נבלה (לעניין טומאה)?

מצד אחד – הרי גם השחיטה זה "לפי חרב", ונחשבת הרוגה.

מצד שני – סוף סוף זו שחיטה כשרה.

תיקו.

2. בעי רב יוסף – שיער נשים צדקניות של עיר הנידחת – האם נחשב כממון וצריך שריפה?

רבא –

בשיער אמיתי – אפילו של רשעות לא (אם גזזו לפני השריפה), כי כתוב "וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ" (יז) רק מי שמחוסר רק "תקבוץ" אסור.

אלא השאלה על פיאה נכרית:

של רשעה – ודאי נחשב ממון ונשרף, גם כשלבושה בו.

של צדיקה –

אם לבושה בה – מותר, כמו בגדים שעליה,

אם לא לבושה בו – ספק:
האם נחשב כמו בגדים (וכנכסי הצדיקים שבתוך העיר) – ונשרף,
או בכל זאת נחשב כאילו עליה כי זה משהו שכל הזמן שמה.
תיקו.

ז. תקבוץ אל רחובה – ואם אין לה רחוב?

ר' עקיבא (כמשנתנו) – עושין לה רחוב ושורפים,

גם זה נחשב "רחובה"

ר' ישמעאל – לא נעשית עיר הנידחת –

צריך "רחובה" שכבר היה לה

(קיב: 1+)

ח. היה בה הקדש, תרומה, מע"ש וכד' –

במשנה – וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ – ולא של:

הקדש – ייפדה,
תרומה – תירקב,
מע"ש וכתבי הקודש – ייגנזו

והברייתא מרחיבה (ומחלקת בין המקרים) –

קודשים –

קדשי בדק הבית – פודים, והכסף הולך לבדק הבית,

הסבר: לא נאסרים (ממון גבוה ולא "שללה"), אך בכ"ז א"א להשתמש כי זה מאוס, ולכן פודים ומשתמשים בכסף.

קדשי מזבח (קרבן) – ימותו

בהווא אמינא – גם הם לא נאסרים כנ"ל, אבל כיוון שאי אפשר לפדות קרבן תמים – ימותו (כלומר כונסים לכיפה ומאכילים שעורים עד שימותו)

אך מקשים – למה שלא ייפדו בכ"ז? (ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) ואז ייפדו)

רי"ח – "זבח רשעים תועבה", כאן אפילו דמי הפדיון מאוסים.

ר"ל – עקרונית אפשר לפדות (והכסף לא תועבה, כי רק גוף הקרבן תועבה),

אלא שכאן ההסבר אחר: מדובר בקרבן שנחשב ממון בעלים, ולכן כן נאסר מן הדין ולא רק כי זה מאוס (ואז גם הפדיון נאסר).

איך הוא ממון בעלים – שתי הבנות:

1. מדובר בקרבן שהבעלים קיבל עליו אחריות ("הרי עלי קרבן") שלר"ש נחשב ממון בעלים.

דחייה – הרי הסיפא ר"ש, לא ייתכן שגם הרישא ר"ש.

2. מדובר בקודשים קלים (שלמים, בכור וכו'), ולרי"ס הגלילי נחשבים ממון בעלים.

אז למה המשנה רק אמרה ש"קודשי בדק הבית" ייפדו, ולא חילקה בתוך קודשי מזבח – שקודשים קלים לא יפדו (ממון בעלים) וקודשי קודשים ייפדו (ממון גבוה)?

תשובה – כי זה לא תמיד נכון, כי בחטאת – כיוון שמתו בעליה (כאנשי עיר הנידחת) גם החטאת נפסלת ולא פודים אותה אלא מתה.

בכור ובהמת מעשר – ר"ש בברייתא – לא נאסרו,

מקור: "וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ" – ולא בהמת בכור ומעשר.

גמרא – במה מדובר –

אם בתמימים – למה צריך לימוד? הרי ודאי שלא נאסרו כי הם לא "שְׁלָלָהּ" (וכדעה שגם קודשים קלים הם ממון גבוה ולא "שללה")

ואם בבעלי מום – אז הרי בכור ובהמת מעשר עם מום נאכלים לבעלים (בלי פדיון) והם "שללה" אז שימותו עם שאר הרכוש!

תשובות –

1. רבינא – הם בעלי מום, ובכ"ז לא נהרגים, וזה בדיוק מה שלומדים מ"בְּהֶמְתָּהּ" – שדווקא בהמה רגילה ללא שם לואי נהרגת, אבל אלו שהם לא סתם בהמה אלא קצת שלל שמיים – לא נהרגים.
2. שמואל – הם תמימים, אז למה בכ"ז צריך לימוד נוסף? כי כיוון שאם יפול בהם מום – הם נאכלים בלי פדיון, אז הם כן "קצת שללה", והיינו חושבים שנהרגים, לכן צריך לימוד נוסף ללמד שלא.

מחר נמשיך עם שאר הדברים הקדושים שלא נהרגים/נשרפים.

[1] ראינו במשנה שלגבי מי נחשב רוב – מחשיבים גם חברת וגמלת (ובהמשך נראה – בתנאי שישבו 30 יום). אבל בשביל להיחשב כמדיח – לזה לא מספיק 30 יום (יושבי העיר) אלא צריך שיהיה לו בית (בני העיר).