לעילוי נשמת יצחק בן מלכה יהודית ויחזקאל ז"ל
ולעילוי נשמות הוריו
להקדשת שיעור ותמיכה בשיעורים ליחצו כאן
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
סיכום הדף, תלמוד בבלי סנהדרין כט
(כח: 6 שורות מלמטה – ל. שליש עליון)
חלק א – המשך פסול קרוב
א. במשנה (כז:) אם מתה בתו לפני אירוע העדות – האם בעלה עדיין קרוב?
ת"ק – לא קרוב
ר"י – אם יש לה בנים ממנו – קרוב.
רב – הלכה כר"י,
ר"נ ורבה בב"ח בשם רי"ח – אין הלכה כר"י.
הערות:
- מקור (רבה בב"ח בשם רי"ס הגלילי) – "ובאת… ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", וכי תעלה על דעתך שיבוא לשופט שכבר לא קיים? אלא להתיר שופט שהיה קרוב ונתרחק (שכרגע, "בימים ההם", הוא כשר),
- סיפור – מר עוקבא לא דן את אחי אשתו שמתה,[1]
וחשבו שזה כי הוא כר"י, אך אמר אני לא כר"י, ואני פשוט לא דן כי לא תצייתו לדין.
(כט. 7+)
ב. אוהב ואויב: ר"י – פוסל להעיד ולדון, רבנן – כשר לעדות, פסול לדון
- A. מה זה –
אוהב – שושבינו
רב – כל שבעת ימי המשתה
רבנן – רק ביום הנישואין
אויב – שלא דיבר אתו 3 ימים מתוך איבה.
- B. מקור –
לגבי שונא – "והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו",
ודורשים על העד והשופט של הרוצח, כי אם הכוונה לרוצח עצמו – הרי יש לזה עוד פסוקים (רש"י),
אלא לומדים מכאן שני דברים:
ר"י שפוסל –
- שפסול להעיד
- שפסול לדון
רבנן –
- לפסול דיין ששונא/אוהב (שבזה מודים רבנן שפסול).
- לפסול שני דיינים ששונאים זה את זה.
לגבי אוהב –
ר"י שפוסל:
- מהפסוק:
והוא לא אויב לו – וגם לא אוהב לו.
ולא מבקש רעתו – וגם לא טובתו.
דחייה: הרי זה לא מה שכתוב!
- אלא סברא –
שבין אם מרחקא דעתיה ובין אם מקרבא דעתיה – פסול.
(כט. שליש במשנה)
חלק ב – משנה: כיצד בודקין את העדים.. מאיימים עליהם
איך – בגמרא:
- רב יהודה – שעדות שקר מביאה בצורת (מפסוק)
דוחה רבא – זה לא מספיק, בצורת לא פוגעת בבעלי מלאכה
- רבא – שעדות שקר מביאה מגפת דבר (מפסוק)
דוחה רב אשי – גם דבר לא פוגע בכולם (יחשוב שבכ"ז לא ימות לפני זמנו)
- רב אשי – מזלזלים בכבודו, אפילו מי ששכר את עדי השקר מזלזל בו (מפסוק).
חלק ג – עדות על הודאה של הלווה
במשנה:
אם העיד שהלווה אמר לו, או שמישהו אמר לו – לא נחשב,
אלא העדים צריכים לומר ש"בפנינו הודה למלווה שהוא חייב לו".
גמרא:
מהמילה "בפנינו הודה" משמע שההודאה תקפה רק כשאמר לעדים "אתם עדי",
וכפי שאמרו ר"י-רב, רי"ח, ובברייתא.
כי אחרת, אפילו שהיו עדים שהודה, יוכל הלווה לטעון "משטה הייתי בך" (וצריך להישבע על זה (שבועת היסת)
שתי החמרות על הלווה –
א. הגבלה לטענת "משטה הייתי בך" – רק אם הלווה טען כך בפועל:
- ברייתא (ע"פ תיקון "חסורי מחסרא") –
אם רק אמר שלא חייב, בי"ד לא טוענים בשבילו "משטה"
[אבל בדיני נפשות טוענים בשבילו ("והצילו העדה"),
חוץ מבמסית לע"ז –
- ר' חמא בר חנינא – "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג, יט)
- ר' שמואל ב"נ – כמו שהקב"ה לא טען בשביל הנחש ש"דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?".
[אגב, מסיפור הנחש גם לומדים שכל המוסיף גורע, וגם מעוד שני מקורות].
(כט. 1-)
- אם בהתחלה כפר שהודה, ורק אח"כ טוען משטה הייתי –
אביי – כבר הוחזק כפרן ולא יכול לטעון "משטה"[2],
רבא – יכול לומר משטה, כי אולי באמת בהתחלה לא זכר שהודה.
(כט: 4+)
ב. הגבלת הצורך ב"אתם עדי" –
שני סיפורים בהם המלווה החביא עדים (מאחורי וילון, בקבר),
ואז אמר ללווה אתה מסכים שכל מי שכאן (ערים וישנים, מתים וחיים) יהיו עדים,
ואמר הלווה לא, אז אינם עדים.
ולומדים מכאן שני דברים –
- במפרשים – לא צריך למנות עדים ספצפיים, אלא רק להסכים לעדים באופן כללי
שהרי כאן, אם היה מסכים זה היה תופס, אפילו שלא ידע על העדים המוחבאים. - רבינא/רב פפא – לא חייב לומר "כן", מספיק שישתוק,
שהרי כאן רק כי אמר "לא" זה לא תופס, משמע שאם היה שותק היה תופס.
(דילוג כט: רבע עד אמצע)
ג. במקרה שבו ההודאה טובה (אמר "אתם עדי") – האם העדים כותבים שטר?
אם אמר להם לכתוב – ודאי כותבים,
אבל אם לא אמר – עקרונית לא כותבים, כי הלווה מעדיף שלא יהיה שטר, כי אם יהיה שטר:
- יהיה שעבוד קרקעות
- לא יוכל לטעון פרעתי.
אבל אולי יש מקרים שאפילו שלא אמר – בכ"ז כותבים:
- קנו מידו (עשו קניין על ההודאה) – כותבים, כי התכוון שיכתבו.
- הודה בפני שלושה
רב – כותבים (התכוון לעשותם בי"ד),
רב אסי – לא כותבים
דעות שאם התכוון לבי"ד אז כותבים, אבל בשביל להניח שהתכוון לבי"ד צריך יותר מסתם שלושה:
רב אדא ב"א – אם הלווה הוא שזה שכינס את שלושתם – זה מראה שהתכוון לבי"ד וכותבים.
רבא – רק אם אמר בפירוש תהיו דיינים.
מר בר ר"א – אם רק אמר תהיו דיינים – הם עדיין לא באמת דיינים,
אלא רק אם ה3 קבעו מקום והזמינהו לדין, שאז ברור שהם ממש בי"ד.
(כט: רבע תחתון)
- הודה בקרקע (בניגוד למטלטלין)
אמימר – עדיין לא כותבים,
מר זוטרא (וכך הלכה) – כותבים,
כי בקרקע ברגע שהודה זה בעצם מיד של המלווה (לא מחוסר גבייה),
ולכן אין כאן את החיסרון שאם יכתבו יהיה שעבוד ולא יוכל לטעון פרעתי,
כי זה כבר לא משנה, ברגע שהודה כבר פרע.
ושואל רב דימי בר רב הונא – מה אם זה מטלטלין שדומים לקרקע (שהם עדיין אצל הלווה/שואל)?
רבינא – זה כמו קרקע, וכותבים,
רב אשי – לא כותבים, כי זה בכ"ז לא באמת כמו קרקע, כי מחסור גבייה.
(כט: 9-)
ד. הוציא המלווה שטר "אודיתא" (שטר שכתבו שהלווה הודה) – אבל לא כתוב "אמר לנו כיתבו וחיתמו":
- בשני עדים –
אביי ורבא – כשר, כי חזקה אין העדים חותמים אא"כ בדקו שהכל בסדר,
כר"ל (לגבי שטר מכירה של נכסי ירושה) – שאפשר להניח שהמוכר היה גדול (בן 20), כי אין העדים חותמים על השטר אא"כ מבררים שההוא גדול.
רב פפי – לא כשר, כי אולי לא ידעו שצריך למנות אותם או לעשות קניין וכו'.
אבל דוחה הגמרא – בדקו ושאלו את סופרי הבי"ד של רבא ואביי וידעו דין זה.[3]
- היו שניים חתומים, אבל זה היה בניסוחים של בי"ד ("זכרון דברים" במקום "זכרון עדות"),
ההתלבטות:
סתם כך אם שניים חתמו – אפשר להניח שזה שאמר להם או עשה קניין וכשר (כמו בסעיף הקודם)
אבל כאן כיוון שיש ניסוחים של בי"ד, זה מעורר חשד שהם כתבו בתור בי"ד (שאז אין צורך שיורה להם או יעשו קניין, כדלעיל לפי השיטות השונות),
אבל הבעיה שיש רק שניים, ובי"ד צריך שלושה,
אז אם היו כותבים "במותב תלתא יתיבנא וחד ליתוהי (=מת)" – היה בסדר, אבל הם לא כתבו אז אולי חשבו שגם 2 כשרים לבי"ד?
הדעות:
רבינא – כשר, כר"ל לעיל – שלא היו חותמים ללא לבדוק שהכל כהלכתו
רבא – לא כשר, כי אולי הם בי"ד טועים (חשבו שמספיק שניים),
רנבי"צ – אבל, אם כתוב "זכרון דברים שהיו לפנינו בית דין" – כשר,
כי אם קראו לעצמם בפירוש בי"ד – ברור שהתכוונו שהיו שלושה,
מקשים – אולי סברו כשמואל שבדיעבד גם 2 כשרים לבי"ד?
תשובה – מדובר שכתבו שאמר לנו רב גדול לכתוב (למשל רב אשי), שאז ודאי שלא פסקו כשמואל.
(ל. 12+)
ה. אגב, מקרים שבו אדם הודה מעצמו שחייב –
(כלומר לא שתבעוהו ואז הודה, אלא הודה מעצמו. כאן אין סברת "משטה הייתי בך" אבל יש סברות אחרות).
(חזרה לכט: רבע)
- A. ר"נ – "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו", ולכן זה שהודה מעצמו לא אומר שחייב.
ואם הודה לפני מותו, האם רצה שיחשבו שגם היתומים עניים –
רי"ש ברי"ס – לגבי היתומים לא אומרים, והיתומים חייבים.
ר' חייא – גם לגבי היתומים, והם פטורים.
[וזה מובא בסיפור –
שרי"ש ברי"ס פסק כשיטתו שישלמו, ושילמו רק חצי,
ואז הלכו היתומים לר' חייא שפסק לטובתם.
התובעים הצדיקים שאלו את ר' חייא אם להחזיר את החצי שכבר גבו אבל אמר להם שלא ("כבר הורה זקן" (רי"ש ברי"ס))].
- B. אדם אמר לפני מותו שכסף מסוים שייך לפלוני
- בא אדם ואמר ליורשים שאביהם אמר לו שהחביא כסף מסוים ושזה שייך לפלוני,
אם הכוונה לכסף בביתם – לא נאמן, כי הוא עד אחד
אם הכוונה לכסף בשדה שלהם – נאמן,
כי היה "בידו" לקחת את הכסף בעצמו אם רצה, ולכן נאמן אפילו להוציא מהמוחזקים.
(וכאן לא אומרים שהאבא סתם אמר "שלא להשביע עצמו",
כי מדובר שאמר זאת כמוסר צוואה, ושהיה רציני).
- האב אמר לבנים בעצמו שיש כסף בתיבה ששייך לפלוני
אז תלוי איך אמר את זה:
כמוסר צוואה – דברי קיימים (כי כאן לא אמר לאחרים אלא לבניו, והגיוני שזה היה בתור צוואה)
כמערים (שלא להשביע עצמו") – לא אמר כלום.
- האבא לא גילה לבנו איפה הכסף,
ואז ראה בחלום שהם בתיבה מסוימת, אבל שייכים לפלוני,
ובבוקר גילה שכך הוא,
בכל זאת הכסף של הבן, כי דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים.
[1] (ואגב – רואים שר"י זה לאו דווקא לגבי האבא)
[2] כשטוען "משטה" צריך להישבע, והוא כבר הוחזק כפרן ולא יכול להישבע על זה (משמע ברש"י).
[3] לא מובן לי, הרי אנחנו מדברים גם על סתם שני אנשים, לאו דווקא דיינים באמת, ואולי הם באמת לא יודעים?
