סנהדרין עח – גמרא הדף היומי

Download

{enclose sanhedrin_78.mp3}

להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן

סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין עח

(עח. שורה 2 – עח: במשנה)
א. כמה אנשים שהרגו יחד –
1. הרגו בבת אחת – פטורים – "איש כי יכה".
2. הרגו בזה אחר זה, הראשונים ודאי פטורים (תוס' – לא ברור שהיה מת מהם),
האחרון: רבנן – פטור (כי ממילא כנראה היה מת, וצריך "כל נפש"), ר"י ב"ב – חייב (קירב מיתתו, אפילו שממילא היה מת, כי עדיין נחשב שיש בו נפש ("כל נפש" – נפש כלשהו)).
אם בלעדיו לא היה מת – גם רבנן מחייבים.
ורבא מבאר:
הורג טריפה – פטור לכו"ע. הורג גוסס בידי שמיים – חייב.
המחלוקת – בהורג גוסס בידי אדם – רבנן פוטרים (כטריפה – שנעשה מעשה) ור"י ב"ב מחייב (לא כטריפה, כי בטריפה יש חיתוך סימנים – משהו פיזי וברור בגוף שיגרום בוודאות למותו (כאן גם אין ודאות שימות)).

ב. ענייני טריפה
1. ניתן להוציא להורג אדם טריפה. אבל – כאמור – הורג טריפה – פטור, וממילא – עדים זוממים נגד טריפה  – פטורים (רצו להרוג טריפה), וממילא – רבא – אי אפשר להעיד נגד טריפה, כי זאת עדות שאי אפשר להזימה.
לכן – אם טריפה הרג או רבע זכר בפני עדים – פטור. אם בפני בי"ד – חייב מדין "ובערת הרע מקרבך" (הורגים אותו ללא "עדות").
2. [למה רבא הוסיף הרבעה, למקרה ההפוך – הרובע את הנרבע חייב, ולא אומרים שזה כרובע גופה, כי סוף סוף נהנה].
3. האם אדם טריפה יכול להיות עד – לרבא כן (ואם הוא מזים, יהרגוהו), רב אשי – לא (כי אי אפשר להזים את המזימים שלו). (ולרבא אין דרישה כזאת).
4. שור שהרג –
אם בעליו טריפה – לא הורגים את השור כשם שאי אשפר להרוג את בעליו ("וגם בעליו יומת").
אם השור טריפה – רבא – נהרג, רב אשי – לא נהרג ("וגם בעליו יומת" – אם הבעלים היו כמו השור (טריפה) – היה פטור).

ג. משסה נחש
1. אם רק שיסה – פטור (לא הוא הרג באופן ישיר).
2. אם לקח את שיניו ותחב באדם אחר: ר"י מחייב (כי הארס יוצא ממילא), וחכמים פוטרים (כי הנחש מחליט אם להוציא את הארס, אז האדם רק הרג בגרמא).

ד. השפעת האומדנא של הדיינים
1. אם אמדוהו למיתה, ולא מת – לא הורגים אותו, ומשלם שבת וריפוי. (ולא ימות)
2. אמדוהו לחיים, ואז הוחמר מצבו ומת – פטור (ר' נחמיה – יצא כבר זכאי בבי"ד, רבנן – "אם יקום…").
3. אמדוהו למיתה, השתפר (לא לגמרי), שוב החמיר ומת; מחלוקת: ר' נחמיה פוטר ("ונקה המכה") ורבנן מחייבים.
4. כשאמדוהו למיתה – כולאים אותו עד שיתברר מצב הפצוע (רנבן – "ונקה המכה", ור' נחמיה לומד זאת מהמקלל).