סנהדרין פו – גמרא הדף היומי

לעילוי נשמת בעלה של אחת הלומדות
זלמן משה בן זאב ז"ל, שיום פטירתו ב-ו' אדר
ולעילוי נשמת ר' שלום ב"ר יצחק ז'יטניצקי (בודה)

לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף

סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין פז

(פה: במשנה השנייה – פו: במשנה למטה)

המשך הנחנקים – הגונב נפש

הפסוקים:

שמות כא, טז – וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

דברים כד, ז – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

א. שצריך להשתמש בו (וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ) –

1. A. המחלוקת במשנה –

ת"ק – מספיק כשהכניסו לרשותו (בשמות – וְנִמְצָא בְיָדוֹ).[1]

והרי כתוב גם "וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ"?
תשובה – צריך שימוש, אבל לא צריך שווה פרוטה.

ר"י – צריך גם להתעמר בו (בדברים – וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ).

לפי התשובה – צריך שימוש של שווה פרוטה.

1. B. בעי ר' ירמיה (לפי הסבר הגמרא) – האם שימוש בעצם היותו של הנגנב שם נחשב שימוש?

המקרים:

1. גנב אדם ישן, נשען עליו, ואז מכרו – האם זה נחשב שימוש?
2. גנב אישה מעוברת (הנושא הוא גניבת העובר), והשתמש בבטן האישה (ובעצם בעובר) כדי להגן על עצמו מהרוח, ואז מכר את העובר (ע"י שמכר את האישה לעניין עוברה) – האם הגנה מהרוח נחשבת שימוש?

תיקו.

ב. מי שייך לאיסור (הגנב והנגנב)

תזכורת לפסוקים:

שמות כא, טז – וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

דברים כד, ז – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

1. ת"ר – בין איש ובין אישה, שגנבו בין איש ובין אישה:

מי הגנב –

בדברים (כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב) – משמע דווקא איש,
בשמות (וְגֹנֵב, שלא כתוב איש) – גם אישה.

מי הנגנב –

בשמות – וְגֹנֵב אִישׁ – דווקא איש.
בדברים – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ – גם אישה.

אבל עדיין אין מקור לאישה שגנבה אישה?

בדברים – וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא – לרבות.

2. תניא אידך – חייב גם אם הנגנב הוא גר, עבד משוחרר או קטן

מקור – "גֹּנֵב נֶפֶשׁ" (דברים).

אבל הגונב עבד – פטור (נראה את המקור ב4).

(דילוג פה: 1- עד פו. 7+)

3. מהמשנה: הגונב את בנו –

מח' במשנה והמקורות בגמרא:

רי"ש בריחב"ב – חייב

חכמים – פטור,

            אביי – כי הפסוק ממעט את מי שנמצא בידו תמיד.

מקור:

1. בדברים – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו – לאפוקי מי שכבר מצוי לו.

דוחה רב פפא – אם כן גם כאן תפרש כך " כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב  עִם־אִשָּׁה" (דברים כב, כב) ותפטור מי ששוכב עם אישה שמצויה עמו תדיר.

2. בשמות – וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת – מיותר, וממעט את מי שממילא מצוי אצלו.

ומסיק מכאן רבא: מי שגונב את תלמידו פטור, כי נמצא בידו תמיד (!).

(פו. שליש)

4. מהמשנה: הגונב עבד וחצי עבד

הגונב עבד – פטור (הברייתא ב2)
הגונב חצי עבד – מחלוקת במשנה: ר"י – חייב, חכמים – פטור.

מקור (בדברים) – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל –

            ר"י:

מֵאֶחָיו – ממעט עבדים,
מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שני מיעוטים (מ + בני ישראל) שממעטים חצי עבד, ומיעוט אחרי מיעוט מרבה – ולכן על חצי עבד חייב.

            חכמים:

מֵאֶחָיו – לא ממעט עבדים (כי עבד הוא אחיו במצוות)
מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שני מיעוטים: אחד ממעט עבדים ואחד ממעט חצי עבד, ולכן על חצי עבד פטור.

[הם נחלקו באותה מחלוקת גם ביחס להאם יש קנס למבייש עבד ("כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" –

ר"י – "אחיו" ממעט עבדים
רבנן – לא ממעט עבדים, כי אחיו הוא במצוות].

(נחזור מפו. מתחת לאמצע לפה: 2-)

ג. המכירה –

1. A. מכרו אבל עדיין הוא ברשותו של הנגנב – פטור
2. B. מכרו לקרוביו של הנגנב –

ברייתא א (ספרי) – חייב

ברייתא ב – ר"ש פוטר (בדברים – "גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו" – עד שיוציאנו מאחיו)

תשובות:

1. זאת מחלוקת: ברייתא א – רבנן, ברייתא ב – ר"ש

דחייה – גם ברייתא א ר"ש, כי סתם ספרי (מדרש על במדבר ודברים) זה ר"ש.

2. צריך לשנות את הגירסא בברייתא א לפטור.

(דילוג פו. 7+ עד מתחת לאמצע)

ד. אזהרה לגונב נפש מניין?

בעצם יש פה שילוב של שני לאוים –

איסור הגניבה – "לֹא תִּרְצָ͏ח, לֹא תִּנְאָ͏ף, לֹא תִּגְנֹב…" (שמות כ, יג בעשרת הדברות)

ומסבירה הברייתא שלומדים שזה מתייחס לגניבת נפשות במידת "דבר הלמד מעניינו" – שגם שאר האיסור בפסוק הם איסורים עם עונש מיתה.

איסור המכירה – "כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, ב).

(פו. 7-)

ה. היחס בין עדי הגניבה ועדי המכירה

1. A. אם כת אחת העידו גם על הגניבה וגם על המכירה – ודאי שהוא נהרג, ואם הוזמו ודאי נהרגים.
2. B. אם יש כת אחת על הגניבה, וכת אחרת על המכירה:

איתמר (לפי הבנה א) –

חזקיה – לא נהרגים

כר"ע – "דבר, ולא חצי דבר", וכאן כל שלב זה חצי דבר ולא עדות טובה,
1. העדים לא יחייבו את הגנב מיתה.
2. אם הוזמו – הם עצמם לא חייבים מיתה.[2]

רי"ח – נהרגים

כרבנן – "דבר, ואפילו חצי דבר",
ואפשר לחבר את שני החצאים ולהורגו,
וממילא אם הוזמו – חייבים.

גם בבן סורר ומורה יש צרוף של שתי כיתות עדים על שני שלבים –

בהתחלה – הבן גנב כסף וקנה בשר ויין ללא עדים, וההורים מתרים בו בבי"ד.
עדות א – שוב גנב וקנה ואכל בפני שני עדים – מלקים אותו
עדות ב – שוב עשה זאת בפני שני עדים – סוקלים אותו.

וגם כאן צריך לשאול האם שתי כיתות העדים צריכים להיות אותם עדים או לא.

ויש שתי הבנות במחלוקת חזקיה ורי"ח:

1. הבנה א –

בגניבת נפש –

חזקיה – א"א לחבר שתי כיתי עדים, ושניהם פטורים ממיתה
רי"ח – אפשר לחבר, ושניהם חייבים מיתה

בבן סורר – מודה חזקיה שאפשר לפצל, ולחייב את השניים מיתה,

כי כל אחד מהם הוא "דבר" בפני עצמו –
הראשונים – לחייב מלקות (ואם יוזמו – מלקות),
והשניים – לחייב מיתה (ואם יוזמו – מיתה)

(פו: 2+)

מקשה רב פפא – לפי סברא זו בבן סורר, גם אצלנו חזקיה צריך להודות שאפשר לפצל ולחייב חיוב שונה:
הראשונים – מלקות (כי העדות שלהם חייבה אותו במלקות)
והשניים – מיתה כנ"ל.

[לגבי הראשונים זאת מחלוקת:
שלפי רי"ח – כיון שהראשונים יכולים למות אם יוזמו, לא לוקים (כי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד)

2. רב פפא –

אכן כל עדות היא "דבר" שלם, ולכן אצלנו:

עדי המכירה מתים לפי כולם.

לגבי עדי הגניבה – מחלוקת:

חזקיה – לא נהרגים, כי הגניבה והמכירה הם שני שלבים נפרדים

רי"ח – נהרגים, כי גם עדי הגניבה הם חלק מהסיפור הכללי

ומודה רי"ח בבן סורר שהראשונים לוקים ולא מתים,
כי שם התורה כתבה בפירוש שיש משמעות לעדות הראשונים לחייבו מלקות ("ויסרו אותו" (דברים כא, יח) ולכן שם זה אכן עומד בפנ"ע.

(פו: באמצע)

וגם אביי מסכים לרב פפא בבן סורר:

הראשונים – לא נהרגים, כי יאמרו התכוונו למלקות (גם לרי"ח).
האחרונים – נהרגים, כי כיוון שהראשונים זה דבר שלם (מלקות), גם השניים זה דבר שלם (למיתה).

אבל מוסיף שיש מקרה שבו כן נחלקו, וזה אם יש פיצול בתוך בשלב השני:
שני עדים אומרים שגנב, ושני עדים אומרים שאכל, שזה ודאי חצי דבר כי כל חצי בפנ"ע לא מחייבו כלום, ובזה:

חזקיה – פטורים (כר"ע שדבר ולא חצי דבר)
רי"ח – חייבים (כרבנן, שדבר ואף חצי דבר).

(פו: שליש תחתון)

1. C. רב אסי – עדי מכירה לא נהרגים

רב יוסף – הכוונה שאפילו שהיו עדי גניבה, בכ"ז עדי המכירה לא נהרגים, כר"ע שזה נחשב חצי דבר (וזה כחזקיה לפי הבנה א – שלא נהרגים).

אביי – הכוונה שכלל לא היו עדי גניבה אלא רק מכירה, וזה גם לרבנן, שכאן הרי אפילו חצי דבר אין, כפי שהסביר רב אסי – שיכול לומר שזה העבד שלו.

אז מה החידוש?
תשובה – החידוש שאפילו שאח"כ באו גם עדי גניבה, עדי המכירה פטורים, כי בזמן העדות לא היו עדי גניבה, ואפילו שרמזו זה לזה וזה מעורר חשד שעדי המכירה ידעו על עדי הגניבה – רמיזה אינה כלום.

[1] ויש מחלוקת ראשונים האם זה בעצם כמו בכל גניבה או שיש פה דרישה גבוהה יותר של הכנסה לרשות.

[2] ברש"י כאן משמע שהסדר הפוך: קודם כל א"א להרוג את העדים הזוממים, ואחר כך כיון שזאת עדות שא"א להזימה – אז גם העדות עצמה מראש לא טובה. אבל בהמשך הגמרא עולה שזה בעיה בעדות עצמה של "דבר ולא חצי דבר".