(כה: 2- כז: באמצע)
אגב הדין של רבי שגם בקבלה צריכה להיות תמימה.
חלק א – דינים אגביים בשחיטה וקבלת הדם
א. בהמה שרגליה מחוץ לעזרה
הבעיות: 1. שחיטה בחוץ. 2. פסול יוצא (דם או בשר שיצא מהעזרה). 3. מום.
מבחינת השחיטה – אין בעיה. לכתחילה היא צריכה להיות כולה בפנים, אבל בדיעבד מספיק רוב (רש" ותוס').
מבחינת פסול יוצא – כשהרגליים בחוץ והוא שוחט, יוצא שדם שהיה בחוץ (ברגליים) נכנס לכלי ועולה על המזבח. לכן מה הוא עושה? חותך את הרגליים כדי שהדם מהרגליים לא יגיע לכלי.
לגבי זה כמה דברים:
1. והרי החיתוך הוא מום?
מדובר שחתך אחרי השחיטה.
והרי גם בקבלת הדם אסור מום (כמו שראינו אתמול (לכן הסוגיה הובאה כאן))?
מדובר שחותך רק עד העצם (עוצר את הדם, לא נחשב מום).
2. ר' אמי – דווקא כשחתך לפני קבלת הדם.
פסול יוצא מתחיל רק בקבלת הדם (ראשונים).
a. והרי דם הבלוע באיברים לא נחשב דם
הבעיה אינה הדם אלא שמנונית בדם (=בשר).
b. והרי בשר קודשים קלים שיצא לפני הזריקה זו מחלוקת אמוראים אם נפסל!
כאן מדובר בקודשי קודשים.
(כו. רבע עליון)
אגב:
ב. בשר קודשים קלים שיצא לפני הזריקה
[בדף פט: – רי"ח – לא נפסל, ר"ל – נפסל].
ברייתא[1] –
ק"ק – שוחטים ומקבלים בצפון, קק"ל – בכל העזרה.
בהמה שנשחטה ואז פרכסה ועברה את הגבול:
יצאה מהצפון לדרום – כשרה (פסול יוצא זה רק מחוץ לכל העזרה).
יצאה מהעזרה – פסולה.
מכאן שגם קק"ל שיצאו לפני הזריקה נפסלים.
דחייה: אולי הכוונה שרק האימורים נפסלים (כי הם אמורים לעלות על המזבח, אז נחשבים כק"ק).
אגב:
ג. המקור (שלכתחילה) צריך שכל הבהמה תהיה בפנים בשחיטה:
שאל אבוה דשמואל את שמואל – אם רגליה בחוץ האם ניתן לשחוט?
שמואל – לכתחילה לא – "והביאום לה'" – את הכל.
אגב – עוד שאלות ששאל אבוה דשמואל את שמואל.
אבי שמואל שאל, ובכל פעם שמואל עונה ואביו מתקן אותו.
ד. בהמה או עובד שתלויים באוויר:
לגבי שחיטת קרבן עולה (ק"ק) נאמר "ושחט אותו על ירך המזבח" – מכאן שהבהמה צריכה להיות על הקרקע.
כשהאדם באוויר – בשחיטה כשר, בקבלה פסול.
כשהבהמה באוויר – בקק"ל כשר, בק"ק – בשחיטה פסול, בקבלה מחלוקת
חלק ב – זריקת הדם
הקדמות:
1. מקומות לזריקת הדם
עולה שלמים ואשם – למטה
חטאת – למעלה
2. אדם פסול (זר, אישה וכד') כשר לשחיטה, ורק פסול מקבלה ואילך.
3. ניתן לדבר על פסול אקטיבי ופאסיבי:
כהן שקיבל במחשבת פיגול – זה פסול אקטיבי, אין אפשרות לתקן.
זר שקיבל את הדם (ואפילו אם חשב מחשבת פיגול) – זה לא אקטיבי, אלא פשוט כאילו לא קיבלו את הדם. לכן אם נשא רעוד דם, ניתן לקבל ולזרוק שוב (לא: במשנה).
ועכשיו נתחיל:
משנה: עשה לא כמו שצריך (למעלה/למטה וכו') – פסול(למעלה/למטה, בפנים/בחוץ, על הכבש).
שמואל: הבשר פסול, אבל הזריקה נחשבת והבעלים התכפרו.
מקור: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" – מספיק שזה על המזבח.[2]
קושיות:
1. במשנה (לב.) –
[נסכם את המשנה שם:
א. פסולים (זרים, נשים וכו') ששחטו – כשר. לכן אם חשבו מחשבת פסול (פיגול) – פוסל.
פסולים שקיבלו – פסול. לכן אם חשבו מחשבת פיגול – אינו פיגול. ואם נשאר דם – ניתן לקבל שוב.
ב. זרקו את הדם במקום הלא נכון – גם כאן ניתן לקבל שוב דם ולזרוק].
חשוב להדגיש: אם כהן כשר קיבל דם במחשבת פסול – לא ניתן לקבל שוב, זה פוסל באופן אקטיבי.
כאן שניתן לקבל שוב זה כי הפסול אינו אקטיבי, אלא כאילו לא נעשה דבר.
רואים בסיפא: אם זרקו במקום לא נכון, יקבל עוד ויזרוק שוב.כלומר שהזריקה הראשונה הייתה פסולה וחסרת משמעות, וזה קשה לשמואל.
תשובה: שם מדובר שאת הזריקה הראשונה עשה פסול (למשל זר)[3], ולכן היא פסולה.
וקשה, מדויק מהרישא: אם פסול קיבל את הדם במחשבה פסולה – מקבלים שוב,
משמע שאם פסול זרק – אז לא! (כי אולי זריקה על ידי פסול דוחה גם את שאר הדם).
תשובה – לא נכון, גם אם פסול זרק, ניתן לזרוק עוד.
[ומה עם הדיוק?
1. הדיוק נכון רק כשהיה גם מחשבה לא טובה, אחרת יכולים לזרוק שוב.
דחייה – א. אין הבדל בין זריקה לקבלה – אם פסול + מחשבה הורסת לגמרי בזריקה, כך גם בקבלה. ב. מחשבה לא טובה לא משפיעה אצל אדם פסול.
2. המשנה לא התכוונה שנדייק שדווקא בקבלה ניתן לזרוק שוב,
אלא שבשחיטה לא ניתן לזרוק שוב, כי שחיטת הפסול כשרה ולכן מחשבתו פוסלת,
ומקבלה ואילך כן ניתן לזרוק שוב, כי עבודת הפסול פסולה, ומחשבתו חסרת משמעות וניתן לזרוק שוב.
2. ברייתא –
רישא – חשב בשחיטה לזרוק במקום הלא נכון – הקרבן כשר ("מחשבת חוץ למקומו" זה רק במחוץ לעזרה), ולכן אם אחר כך חשב חוץ לזמנו/מקומו – פסול.
סיפא – אך אם חשב שמחר יזרוק במקום הלא הנכון במזבח – פסול, ולכן מחשבה נוספת אחר כך לא תשפיע.
וקשה – הרי לפי שמואל שלא במקומו במזבח זה כמו במקומו, לכן אם חשב כך על מחר – אמור להיות פיגול עם כרת, ולא רק פסול!
תשובה: גם לפי שמואל שזריקה כזו מכפרת, היא לא עושה פיגול (כי רק זריקה שגם יכול להתיר את הבשר עושה פיגול).
ולמה בכלל זה פסול? (הרי חשיבה על מקום לא נכון במזבח, לא פוסלת, וחשיבה על מחר בצורה שלא תתיר את הבשר – גם לא נחשבת!).
תשובה: כר"י, שגם מחשבה על דבר שיפסול – פוסל (כמו מחשבת הינוח).
[1]בברייתא מובאים דינים נוספים שלא קשורים לענייננו(המקורות לדינים כאן במח:-מט.):
עמד מחוץ למקום הנכון וידיו במקום הנכון:
בשחיטה – כשר (אין צורך שהשוחט יעמוד בפנים).
בקבלה – פסול.
ואם ראשו ורובו בפנים:
בק"ק שעמד בדרום וראשו ורובו בצפון – כשר,
בקק"ל שעמד בחוץ וראשו ורובו בפנים – פסול.
[2] והראשונים דנים האם שמואל התכוון להכשיר גם בפנים/בחוץ/כבש.
[3] הריקא שם וסקת בפסולים שעבדו, לכן סביר שכך גם הסיפא. ולמה מדובר שם שגם זרק במקום הלא נכון? הרי גם אם זר קבמקום הנכון זה אותו הדין?
כי במקרה שהזורק היה טמא, אז הזריקה אמנם פסולה אבל גם לא ניתן להתעלם ממנה (כי לפעמים כן מקריבים בטומאה, כשרוב הציבור טמא), ואי אפשר לזרוק שוב,
אא"כ הוא גם טמא וגם זרק במקום לא נכון – אז כן ניתן לזרוק שוב.
