סיכום הגמרא, דף יומי זבחים כט
(זבחים כח. למטה – עט: במשנה)
חלק א – מקור ההבדל בין מחשבת חוץ למקומו לחוץ לזמנו
הפסוקים:
פרשת צו (ויקרא ז) –
טז וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה, זֶבַח קָרְבָּנו, בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל. יז וְהַנּוֹתָר, מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. יח וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא.
פרשת קדושים (ויקרא יט) –
ה וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לה', לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחֻהוּ. ו בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף. ז וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה. ח וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
[ברור לכולם שהפסוקים לא באים לפסול את הקרבן אם בפועל אכל אחרי הזמןאלא הנושא זה מחשבה בזמן עבודת הקרבן (מחר נוכיח זאת)]
שמואל – המקור הוא משני פסוקים.
ונחלקו בהבנת שמואל –
A. רבה – רק מהפסוק בצו:
ואם האכול יאכל ביום השלישי – חוץ לזמנו,
פיגול יהיה – מיותר, ומלמד על חוץ למקומו.
ממנו עונה תישא – רק על עוון אחד יש כרת – חוץ לזמנו.
קשה – למה הכרת דווקא בחוץ לזמנו? (מצד אחד בו פתח, מצד שני חוץ למקומו צמוד לעונש).
עונה רבא (סוף כח:) – גז"ש "עוון" מנותר (לומדים שני דברים: 1. כרת. 2. שהכוונה לחוץ לזמנו (שדומה לנותר בזמן ובמה).
[ולמה כתוב שלישי בקדושים? ללמד שדווקא בחושב על מקום שמשולש בדם, בשר ואימורים, ולא למשל אם חושב על ההיכל או קה"ק (ולא ניתן ללמוד זאת מצו, כי כולנו לחשוב ששם זה פרט וכלל)].
B. אביי – משני הפסוקים
הפסוק בצו – חוץ לזמנו, ויש כרת.
הפסוק בקדושים – חוץ למקומו (אם אינו עניין…),
והעונש כרת שם – לגבי נותר ממש (עונו – רק אחד הדברים בפסוק עם כרת).
קושיות:
a. קשה – מניין שהעונש לגבי נותר, אולי זה על חוץ למקומו?
1. צריך שיהיה דומה למחשבת חוץ לזמנו
יש גז"ש ש"עונה תישא" בפרשת צו זה כרת, ולכן סביר שעוונה תישא שבקדושים דומה לו.
ממילא – נעמיד שמדובר בנותר, שהוא דומה למחשבת חוץ לזמנו בשני דברים: זמן, במה.
דחיית התירוץ – אולי זה בחוץ למקומו, ודומה לחוץ לזמנו בארבעה דברים! מחשבה, קצת (חשב על קצת – פוסל הכל), דם (דווקא בעבודות הדם), שלישי (בשני הפסוקים "שלישי" מיותר (אמנם זה מכון גם אם הפסוק השני לגבי נותר).
2. רי"ח – היקש "קודש קודש" לאיסור נותר בשמות כט – "ושרפת את הנותר… לא יאכל כי קודש הוא", שגם אצלנו הנושא הוא נותר.
b. קשה – אולי נהפוך: צו – חוץ למקומו (כרת), קדושים – חוץ לזמנו (בלי כרת).
תירוץ: כמו התירוץ ה-1 בקושיה הקודמת: כיון שרוצים גז"ש בין צו לנותר, סביר שהם דומים,
ולכן סביר שמדובר בחוץ לזמנו, שדומה לנותר בזמן, במה.
דחייה – [הגמרא יכלה לומר – אולי מדובר בחוץ למקומו, שדומה לנותר במחשבה, קצת, דם ושלישי].
אם דומה, עדיף להצמיד אותו לנותר מאשר רק לעשות גז"ש.
חלק ב (כט. שליש עליון) – מניין שהפסוק בקדושים לא מדבר על נותר אלא על מחשבה בעבודת הקרבן?
א. תנו רבנן
1. ר"א
a. סברא – לא יתכן שאחרי שכשר, יחזור וייפסל.
דחיית ר"ע – זבה שטבלה ביום השביעי טהורה, ואם תראה – טמאה שוב למפרע.
b. פסוק – "לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ" – נפסל בשעת ההקרבה.
(ואין לומר שבא לפסול גם את הכהן ("המקריב"), כי כתוב "אותו" (ואגב, בן עזאי לומד מ"אותו" דין אחר, ראה להלן)).
2. אחרים – "לא יחשב".
[דיון בדעת אחרים (עמוד ב שליש) – מה ר"א למד מ"לא יחשב" – כרבי ינאי:
1. שמחשבת פסול אחרת מוציאה מידי פיגול.
2. רב מרי – שלוקים על מחשבת פסול בקודשים (ור' ינאי כשיטת ר"י שלוקים על לאו שאין בו מעשה).
ב. דעת בן עזאי
"אותו" – שבמקריב נדרו אחרי ג' רגלים – אין דין של "לא ירצה".
שני דיונים:
A. מניין שלא פוסל את הכהן?
1. לומד כאחרים שהמקור הוא מ"לא יחשב", וממילא אין סיבה לחשוב שפסול מ"המקריב".
2. "לא ירצה" – מתייחס לזבח.
B. לכאורה יש מקור אחר למאחר נדרו שהקרבן כשר –
1. לגבי בכור שעיברה שנתו שכשר – לומדים היקש ממעשר, וסביר שמבכור נלמד גם לנדר.
תירוץ – לא לומדים מכור לנדר, בכור לא מרצה, אך נדר מרצה (מכפר על חטאים, ביטולי עשה, עושים שלום).
2. "לא תאחר לשלמו… והיה בך חטא" – בך ולא בקרבן.
תירוץ – לימוד זה נצרך ל"בך – ולא באשתך" (משאכ" בגזלן שלא משלם, שאשתו מתה).
