לרפואת ליאור בן דבורה הי"ו
ולרפואת לרפואת שמואל אליעזר בן אהרון הי"ו
ולרפואת החייל הצדיק משה אהרון בן לאה בילא שנפצע קשה בעזה בתוך שאר חולי ישראל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא מציעא דף ג
(ג. 8+ עד ד. באמצע+)
חלק א – המשך ההשוואה בין משנתנו לתנאים אחרים:
א. 3 – לכאורה משנתנו לא כר' יוסי
לגבי שניים שנתנו לשומר כסף לשמור, ומתווכחים מי נתן את המאה ומי את המאתיים:
רבנן – כל אחד יקבל מאה, והמאה הנותרים יהיו מונחים עד שיבוא אליהו
ר' יוסי – אם כן מה הפסיד רמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו.
תשובות:
- שם יש ודאי רמאי, ולכן יהא מונח,
אצלנו שאין ודאי רמאי, אז חולקים בשבועה. - לר' יוסי – שם ר' יוסי קונס את הרמאי כדי שיודה, אך כאן אין טעם לקנוס כי זה מציאה ולא מפסיד מזה.
דחייה – במקרה של מקח וממכר גם יכל לקנוס אותו בזה שהחפץ והכסף יהא מונח!
(ג. באמצע)
ב. לכאורה הדעות במאה ומאתיים לא כמו הדעות בחנווני על פנקסו –
שבחנווני על פנקסו –
רבנן אמרו ששניהם נשבעים ומקבלים,
ואילו בן ננס – מקבלים בלי שבועה (כיצד אלו ואלו באים לידי שבועת שווא),
ואילו במאה ומאתיים –
יהא מונח!
רבנן – רק המאה המסופקים, ר' יוסי – הכל!
תשובה –
במאה ומאתיים – יש וויכוח בין שניהם, ולכן אפשר לפגוע בהם כדי להגיע לאמת.
בחנווני על פנקסו – זה לא וויכוח בין שניהם אלא ביני לבין כל אחד מהפ בנפרד, ולכן צריך לשלם לשניהם.
(ג. רבע תחתון)
חלק ב – החידוש של ר' חייא במודה במקצת, והקשר למשנתנו
ר' חייא מחדש – שבועת מודה במקצת זה גם אם לא הודיתי אלא יש עדים על המקצת,
שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים.
א. ראיה ממשנתנו (והסבר חדש בשבועה במשנה) –
עד עכשיו הבנו שהשבועה היא שבועת נשבע ונוטל – אני נשבע שלפחות חצי שני ומקבל אותו,
ר' חייא לעומת זאת מבין שזה שבועת מודה במקצת, שבה אני נשבע ונפטר, כלומר:
אני תובע אותך על כל הטלית,
אתה כופר בכל,
אבל יש לי "עדים" שחצי שלי (ה"עדים" הם שאני מחזיק בחצי ו"אנן סהדי" שזה שלי),
ולכן אתה צריך להישבע על החצי השני.
וכן להפך אני צריך להישבע לך.
ב. דיון בעצם הדין של ר' חייא
- A. למה צריך את הקל וחומר –
הרי לכאורה זה פשוט –
כמו שאם הודה במקצת זה מחשיד אותו (ובאמת רצה לכפור בכל אלא שלא מעיז פניו),
כך גם אם כפר בכל ובאו עדים על חצי זה מחשיד אותו וצריך להישבע,
תשובה – כי מסברא אולי זה דווקא במודה במקצת,
כי שם יש טעם להשביע כי מזה שהודה בחצי רואים גם שלא רוצה לשקר, ולכן אולי באמת רוצה להודות בכל ורק רצה לדחות קצת, ולכן לא יישבע לשקר,
אבל בעדים – שהוא כפר בכל, סביר שגם יישבע לשקר, אז למה לשהשביע?
לכן צריך את הקל וחומר ללמד שגם בעדים נשבע,
(וכנראה שזה מלמד שבאמת גם כשכפר בכל – לא באמת רצה לשקר, ולכן יש טעם להשביעו)
(ג: 6+)
- B. מה הקל וחומר של ר' חייא –
(הוא כתב שהקל וחומר זה מפיו לשני עדים, אבל הגמרא פותחת את זה)
ממקור אחד:
- a. קל וחומר מפיו לעדים – שהרי עדים > פיו, שעדים מחייבים קנס ופיו לא.
אך דוחים – הרי יש גם דברים בהם פיו חזק יותר –
- פיו מחייבו:
קרבן חטאת (אם טוען שחטא ועדים אומרים שלא – מביא קרבן, ואם להפך – לא מביא)
אשם וחומש (אם כפר ואז הודה),
תשובה – ר' חייא כר"מ שבכל אלו גם עדים מחייבים.
- את פיו א"א להכחיש או להזים
(ג: 5-)
- b. קל וחומר משבועת עד אחד –
שאם עד אחד, שלא מחייבו ממון, מחייבו שבועה, קל וחומר לשני עדים!
אך דוחים – מה הקשר?!
עד אחד מחייב שבועה על מה שהם מעידים עליו,
איך מזה אתה רוצה ללמוד ששני עדים יחייבו שבועה על מה שהם לא מעידים עליו (על החצי השני)?!
(ד. 2+)
- c. רב פפא – מגלגול שבועה של עד אחד
שגם שם נשבע על מה שהעד לא העיד.
דחייה – שם זה שבועה גוררת שבועה, וא"א ללמוד משם לזה שגם ממון יגרור שבועה.
(ד. 5+)
אז נלמד משני מקורות יחד (הצד השווה):
מהודאת פיו – דחינו: פיו אינו בהכחשה, עד אחד יוכיח (שהוא כן בהכחשה)
מעד אחד – דחינו: שם נשבעים על מה שהעיד, אז הודאת פיו תוכיח (ששם נשבע על השאר),
הצד השווה – שיש טענה, יש עדים, ואני צריך להישבע.
דחיות:
- בשני המקורות לא הוכח שהוא שקרן, ואילו ב"עדים במקצת" הוא הוחזק כפרן.
תשובה – הכופר במלווה לא מוחזק כפרן אלא רק רצה למשוך זמן.
- שני המקורות (הודאת פיו, עד אחד) אינם בהזמה, ואילו שני עדים כן,
תשובה – גם עד אחד ישנו בהזמה (אמנם לא ישלם "כאשר זמם", אבל זה כן יבטל לו את העדות).
דף יומי סיני – הגירסה הישנה
המשך השוואת דין המשנה לתנאים שונים,
הצגת דין ר' חייא של שבועת מודה במקצת על ידי עדים.
