סנהדרין דף עא – תלמוד בבלי דף יומי

Download

(עא. במשנה למעלה  – עב. במשנה למעלה)
א. דווקא כשגנב את הכסף בשביל הבשר והיין
בדף הקודם ראינו שבן סורר ומורא אכל בשר ושתה יין,
כעת מלמדת המשנה –
A. את הבשר והיין הוא קנה דווקא מכסף שגנב מאביו ואמו.
מניין שזה כך?
יד רמ"ה:
1.    סברא – הרי הוא נהרג על "שסופו ללסטם את הבריות", מכאן שגם תחילתו הייתה בגניבה, שכן אם לא – למה לחשוד שילסטם?
2.    דרשה – "ויסרו אותו", וחז"ל דרשו (כמו שנראה בהמשך הדף) שבי"ד מלקים אותו, והרי כדי להלקות צריך לאו מסוים – ומסתבר שזהו גניבה.

B. דווקא כשגנב מאביו ואמו ואכל במקום אחר –
כי רק כך יש סיכוי טוב שיימשך אחרי הגניבה ויגנוב שוב ושוב, למה? כי יש שתי סיבות:
1.    גניבה מהוריו היא זמינה לו בקלות.
2.    לא מפחד לאכול במקום אחר כי הוריו לא יתפסוהו.
אך אם אחת הסיבות חסרה אז לא (גנב ממישהו אחר או אכל במקום שמפחד – כי אז זה יותר קשה/מפחיד, ולא חוששים שיימשך).

C. ר' יוסי בר"י – דווקא שגנב משניהם יחד
גמרא –  מניין לאמא כסף? והרי "מה שקנתה אישה קנה בעלה"?
1.    מדמי סעודה המוכנת לשניהם (רש"י – כיון שאביו חייב לזון את אמו, זה כאילו גנב גם ממנה).
2.    זהו כסף שמישהו הקנה לה והתנה שלא יהיה לבעלה חלק בו .

(עא. במשנה השנייה)
ב. תנאים נוספים:
1. צריך שגם אביו וגם אמו ירצו להביאו לבי"ד
2. ר"י – צריך שאמו תהיה "ראויה" לאביו
גמרא – כלומר ששווה בקול, קומה ומראה לאביו.
וזה כמובן בלתי אפשרי, ולכן ר"י מתאים לברייתא שאמרה:
דתניא: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר"
וכן ר"ש במפורש בברייתא – סברא – האם הורגים אותו כי אכל קצת בשר ושתה קצת יין?! אלא "דרוש וקבל שכר".
אך ר' יונתן – אני ראיתיו וישבתי על קברו.
[ואגב זה שני דיונים דומים:
A.    עיר הנידחת
ברייתא – לא, וזה ר"א, שאמר שאם יש אפילו מזוזה אחת אז לא עושים.
וגם שם ר' יונתן – אני ראיתיה וישבתי על תילה.
B.    בית המנוגע
ברייתא – לא, וזה ר"א בר"ש, שאמר שצריך נגע ארוך בפינהעם גדול גריס על כל אבן, שזה מאוד נדיר.
אך ברייתא אחרת: ר"א בר' צדוק – היה מקום בתחום עזה שהיה בית מנוגע שנותץ, וכן ר' שמעון איש כפר עכו על מקום בגליל].
(עא. במשנה האחרונה)
3. היה אחד גידם, חיגר, אילם, סומא או חרש – לא נעשה בן סורר.
כי כתוב: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא".
האם מכאן יש ראיה לשמואל שאמר ש"בעינן קרא כדכתיב"?
(כלומר שכשהתורה מפרטת איך לעשות משהו – זה בדווקא,
ולכן אם נקטעה יד אחד העדים – לא סוקלים את הנידון, כי הרי כתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה").
לא, כאן כל הפסוק מיותר ולכן נכתב לצורך דרשה.

(עא: 1+)
ג. תיאור התהליך
הבן סורר התנהג כפי שהתנהג,
1. ואז ההורים מתרים בו בפני שני עדים (אביי) – "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ",
אם הוא בכל זאת ממשיך –
2. אז בי"ד של שלושה מלקים אותו  – גם זה נלמד מ"וְיִסְּרוּ אֹתוֹ",
(ומניין שזה מלקות? "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (דברים כה, ב)  – "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה").
ואם הוא בכל זאת ממשיך,
3. אז סוקלים אותו בבי"ד של 23.
וצריך ששלושת הדיינים הראשונים יהיו חלק מה23 (בננו זה" – שכבר פגשתם).
(והרי כבר למדנו מכאן שלא יהיו סומים? תשובה – אם כן היה צריך להיות "בננו הוא").

(עא: במשנה הראשונה)
ד. ברח ואז הגדיל (שהקיף זקן התחתון)
אם לפני גמר דין – פטור, אם לאחר גמר דין – חייב.
אגב זה מובא הדיון הבא:
ר' חנינא: גוי שקילל את ה' ואז התגייר – פטור, הואיל ואשתני אשתני,
כי השתנה דינו (גוי – עד אחד ובלי התראה, יהודי – שני עדים והתראה),
והשתנה עונשו (גוי – תמיד סייף, יהודי – סקילה).
ובדבריו יש שני חידושים:
1.    כשהשתנה דינו – הולכים לפי עכשיו.
2.    כשה"עכשיו" חמור יותר – פטור לגמרי.
ראיות וקושיות:
1.    ראיה ממשנתנו – ברח הבן סורר ואז הגדיל – פטור (לפני גמר דין), לכאורה זה כי הואיל ואשתני.
דחייה – זה נכון, אך אצלנו השינוי משמעותי – מחיוב מיתה לפטור,
אך אין מכאן ראיה לר' חנינא, ששם השינוי קטן יותר (מחיוב מיתה אחד לחיוב מיתה אחר).
2.    קושיה ממשנתנו – ברח אחרי גמר דין חייב, ולא אומרים הואיל ואשתני!
דחייה – כבר היה גמר דין, והוא נחשב כבר מו "גברא קטילא".
3.    קושיה מברייתא – גוי שהרג יהודי או בא על אשת איש יהודיה – חייב
ולמה לא אומרים שהואיל ואשתני אשתני?
דחייה –
לרבנן שסייף חמור מחנק:
ברצח – מיתתו לא השתנתה כלל (גם גוי וגם יהודי בסייף),
בביאה – השתנתה מיתתו מחמור לקל (מסיף לחנק) – והקל כלול בחמור ואכן נענש בקל (חנק), וזה כר' חנינא שהולכים לפי העכשיו (כסוף תוס' עא: ד"ה קלה).
לר"ש שחנק חמור מסייף, הכל הפוך:
נאמר שסובר גם כתנא דבי מנשה שכל ממיתת גוי לא בסייף אלא בחנק, ואז:
בביאה – לא השתנתה מיתתו כלל (גם גוי וגם יהודי בחנק),
ברצח – השתנה מהחמור לקל (מחנק לסייף), וכדלעיל.
4.    ראיה מברייתא – נערה מאורסה שזנתה ואז בגרה – תידון בחנק.
ושם השתנתה מסקילה לחנק, ורואים שהולכים לפי עכשיו.
דחייה – ר' יוחנן שינה כבר את הגירסה בבריתא – תידון בסקילה, כדין נערה.

(עא: במשנה למטה)
ה. הסבר בן סורר – בן סורר נידון על שם סופו – ימות זכאי ואל ימות חייב,
שמיתתם של רשעים טוב להם וטוב לעולם.
ור' יוסי בברייתא קצת מרחיב – שהגיע תורה לסוף דעתו שסוף מגמר נכסי אביו ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.

(עא. במשנה למעלה  – עב. במשנה למעלה)

א. דווקא כשגנב את הכסף בשביל הבשר והיין

בדף הקודם ראינו שבן סורר ומורא אכל בשר ושתה יין,

כעת מלמדת המשנה –

A. את הבשר והיין הוא קנה דווקא מכסף שגנב מאביו ואמו.

            מניין שזה כך?

יד רמ"ה:

1.      סברא – הרי הוא נהרג על "שסופו ללסטם את הבריות", מכאן שגם תחילתו הייתה בגניבה, שכן אם לא – למה לחשוד שילסטם?

2.      דרשה – "ויסרו אותו", וחז"ל דרשו (כמו שנראה בהמשך הדף) שבי"ד מלקים אותו, והרי כדי להלקות צריך לאו מסוים – ומסתבר שזהו גניבה.

B. דווקא כשגנב מאביו ואמו ואכל במקום אחר –

כי רק כך יש סיכוי טוב שיימשך אחרי הגניבה ויגנוב שוב ושוב, למה? כי יש שתי סיבות:

1.      גניבה מהוריו היא זמינה לו בקלות.

2.      לא מפחד לאכול במקום אחר כי הוריו לא יתפסוהו.

אך אם אחת הסיבות חסרה אז לא (גנב ממישהו אחר או אכל במקום שמפחד – כי אז זה יותר קשה/מפחיד, ולא חוששים שיימשך).

C. ר' יוסי בר"י – דווקא שגנב משניהם יחד

גמרא –  מניין לאמה כסף? והרי "מה שקנתה אישה קנה בעלה"?[1]

1.      מדמי סעודה המוכנת לשניהם (רש"י – כיון שאביו חייב לזון את אמו, זה כאילו גנב גם ממנה).

2.      זהו כסף שמישהו הקנה לה והתנה שלא יהיה לבעלה חלק בו[2].

(עא. במשנה השנייה)

ב. תנאים נוספים:

1. צריך שגם אביו וגם אמו ירצו להביאו לבי"ד

2. ר"י – צריך שאמו תהיה "ראויה" לאביו

גמרא – כלומר ששווה בקול, קומה ומראה לאביו.

וזה כמובן בלתי אפשרי, ולכן ר"י מתאים לברייתא שאמרה:
דתניא: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר"

וכן ר"ש במפורש בברייתא – סברא – האם הורגים אותו כי אכל קצת בשר ושתה קצת יין?! אלא "דרוש וקבל שכר".

                        אך ר' יונתן – אני ראיתיו וישבתי על קברו.

                        [ואגב זה שני דיונים דומים:

A.      עיר הנידחת
ברייתא – לא, וזה ר"א, שאמר שאם יש אפילו מזוזה אחת אז לא עושים.
וגם שם ר' יונתן – אני ראיתיה וישבתי על תילה.

B.      בית המנוגע
ברייתא – לא, וזה ר"א בר"ש, שאמר שצריך נגע ארוך בפינהעם גדול גריס על כל אבן, שזה מאוד נדיר.[3]

אך ברייתא אחרת: ר"א בר' צדוק – היה מקום בתחום עזה שהיה בית מנוגע שנותץ, וכן ר' שמעון איש כפר עכו על מקום בגליל].

(עא. במשנה האחרונה)

3. היה אחד גידם, חיגר, אילם, סומא או חרש – לא נעשה בן סורר.

כי כתוב: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא".

            האם מכאן יש ראיה לשמואל שאמר ש"בעינן קרא כדכתיב"?

(כלומר שכשהתורה מפרטת איך לעשות משהו – זה בדווקא,
ולכן אם נקטעה יד אחד העדים – לא סוקלים את הנידון, כי הרי כתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה").

            לא, כאן כל הפסוק מיותר ולכן נכתב לצורך דרשה.

(עא: 1+)

ג. תיאור התהליך

הבן סורר התנהג כפי שהתנהג,

1. ואז ההורים מתרים בו בפני שני עדים (אביי) – "וְיִסְּרוּ אֹתוֹ",

אם הוא בכל זאת ממשיך –

2. אז בי"ד של שלושה מלקים אותו[4] – גם זה נלמד מ"וְיִסְּרוּ אֹתוֹ",

(ומניין שזה מלקות? "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (דברים כה, ב)  – "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה").

ואם הוא בכל זאת ממשיך,

3. אז סוקלים אותו בבי"ד של 23.

וצריך ששלושת הדיינים הראשונים יהיו חלק מה23 (בננו זה" – שכבר פגשתם).

(והרי כבר למדנו מכאן שלא יהיו סומים? תשובה – אם כן היה צריך להיות "בננו הוא").

(עא: במשנה הראשונה)

ד. ברח ואז הגדיל (שהקיף זקן התחתון)

אם לפני גמר דין – פטור, אם לאחר גמר דין – חייב.

אגב זה מובא הדיון הבא:

ר' חנינא: גוי שקילל את ה' ואז התגייר – פטור, הואיל ואשתני אשתני,
כי השתנה דינו (גוי – עד אחד ובלי התראה, יהודי – שני עדים והתראה),
והשתנה עונשו (גוי – תמיד סייף, יהודי – סקילה).

ובדבריו יש שני חידושים:

1.      כשהשתנה דינו – הולכים לפי עכשיו.

2.      כשה"עכשיו" חמור יותר – פטור לגמרי.

            ראיות וקושיות:

1.      ראיה ממשנתנו – ברח הבן סורר ואז הגדיל – פטור (לפני גמר דין), לכאורה זה כי הואיל ואשתני.

דחייה – זה נכון, אך אצלנו השינוי משמעותי – מחיוב מיתה לפטור,
אך אין מכאן ראיה לר' חנינא, ששם השינוי קטן יותר (מחיוב מיתה אחד לחיוב מיתה אחר).

2.      קושיה ממשנתנו – ברח אחרי גמר דין חייב, ולא אומרים הואיל ואשתני!
דחייה – כבר היה גמר דין, והוא נחשב כבר מו "גברא קטילא".

3.      קושיה מברייתא – גוי שהרג יהודי או בא על אשת איש יהודיה – חייב

ולמה לא אומרים שהואיל ואשתני אשתני?
דחייה –

לרבנן שסייף חמור מחנק:
ברצח – מיתתו לא השתנתה כלל (גם גוי וגם יהודי בסייף),
בביאה – השתנתה מיתתו מחמור לקל (מסיף לחנק) – והקל כלול בחמור ואכן נענש בקל (חנק), וזה כר' חנינא שהולכים לפי העכשיו (כסוף תוס' עא: ד"ה קלה).

לר"ש שחנק חמור מסייף, הכל הפוך:

נאמר שסובר גם כתנא דבי מנשה שכל ממיתת גוי לא בסייף אלא בחנק, ואז:
בביאה – לא השתנתה מיתתו כלל (גם גוי וגם יהודי בחנק),
ברצח – השתנה מהחמור לקל (מחנק לסייף), וכדלעיל.

4.      ראיה מברייתא–נערה מאורסה שזנתה ואז בגרה – תידון בחנק.

ושם השתנתה מסקילה לחנק, ורואים שהולכים לפי עכשיו.

דחייה – ר' יוחנן שינה כבר את הגירסה בבריתא – תידון בסקילה, כדין נערה.

(עא: במשנה למטה)

ה. הסבר בן סורר – בן סורר נידון על שם סופו – ימות זכאי ואל ימות חייב,
שמיתתם של רשעים טוב להם וטוב לעולם.

ור' יוסי בברייתא קצת מרחיב – שהגיע תורה לסוף דעתו שסוף מגמר נכסי אביו ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.