(מח: במשנה – מט: סוף הפרק)
חלק א – זה וזה גורם
א. הקדמה – המקורות שנראה (של ר' יוסי ורבנן):
a) משנתנו: בקיץ אסור לזרוע ירקות תחת אשירה כי נהנה מהצל, בחורף – רבנן מתירים, ר' יוסי אוסר בגלל השלכת (נבייה).
b) משנה (מג:) לגבי השמדת ע"ז: רבנן – אסור לפזר ברוח, ר' יוסי – מותר לפזר ברוח.
c) משנה בערלה: ר' יוסי – אם נטע אגוז ערלה העץ שגדל ממנו מותר.
d) שדה שנזדבלה בזבל ע"ז: ברייתא אחת מתירה וברייתא אחרת אוסרת.
הערה: בכל מקרה, איסור השימוש בדבר ש"נגרם" מע"ז הנו רק איסור דרבנן.
ב. מהלך הסוגיה:
משנתנו: בחורף רבנן מתירים, ר' יוסי אוסר בגלל השלכת (נבייה).
ולכאורה יש להסביר: רבנן – זה וזה גורם מותר, ר' יוסי – זה וזה גורם אסור.
קושייה על המשנה (a) מהמשנה בדף מג (b),
שגם שם זהו מקרה של זה וזה גורם, ורבנן אוסרים ור' יוסי מתיר!
תשובות:
1. איפוך – נהפוך את השיטות אצלנו שיתצאימו למשנה במג:.
2. לא נהפוך, ולפי כולם "זה וזה גורם – אסור", אלא שלכל דעה יש סיבה נקודתית:
ברוח ר' יוסי מתיר כי האבק הולך לאיבוד ולא באמת מזבל.
במשנתנו רבנן מתירים כי אמנם יש הנאה מהזיבול אבל יש נזק מהצל, וזה מתקזז.
3. לא נהפוך, ואכן זו מחלוקת כמו במשנה במג: –
לרבנן אסור, לר' יוסי מותר.
ולמה במשנתנו זה הפוך?
רבנן (כמו בתשובה הקודמת) – כי ההנאה מתקזזת,
ר' יוסי – באמת מתיר, ורק אמר שאסור לשיטת רבנן שזה וזה גורם אסור.
ופוסק ר"י-שמואל: הלכה כר' יוסי שמותר.
ג. השלמה – למה הגמרא לא קיבלה את תשובה 2 (שלפי כולם אסור)?
כי קשה על זה מהמשנה בערלה, ששם ר' יוסי מתיר.
ואולי נאמר שבע"ז ר' יוסי מחמיר, בתחומים אחרים (כמו ערלה) מקל?
דחייה – לא ניתן לומר שלפי כולם זה וזה גורם אסור בע"ז,
שהרי בשדה שנזדבלה יש ברייתא שמותר גם בע"ז, אז ודאי שיש מישהו שסובר ש"זה וזה גורם מותר" גם בע"ז! (וזה מן הסתם ר' יוסי, היחיד שיש לנו לגביו מקור מפורש שזה וזה גורם מותר – באגוז ערלה).
ואולי נאמר שהמחלוקת בשדה שנזדבלה היא לא ר' יוסי ורבנן אלא רבנן (מותר) ור' אליעזר (אסור)?
דחייה: לא מצאנו מחלוקת כזו. הנה שני הניסיונות והדחייה שלהם:
a. משנה בערלה: שאור תרומה ושאור חולין נפלו לעיסת חולין והיא החמיצה (והתרומה קטנה מ1/100 ולכן רק תהפוך את העיסה לחולין אם היא אחראית להחמצה).
רבנן – בכל מקרה מותר, כי זה וזה גורם מותר.
ר"א – תלוי מי נפל קודם.
ואמר אביי – אם נפלו יחד, או אחד אחרי השני ולא הוציא את הראשון – אסור (זה וזה גורם – אסור). רק אם כבר הוציא את הראשון – אז ר"א הולך לפי השני, כי אז הוא באמת הגורם הבלעדי.
דחייה – אפשר לא לפרש כאביי, ולומר שר"א תמיד הולך לפי השני, כי הוא נחשב הגורם הבלעדי, אבל אם נפלו יחד – אולי מותר (כלומר לפי כולם: זה וזה גורם מותר).
בכל מקרה, לא ניתן ללמוד מתרומה לע"ז.
b. משנה בעמוד ב: נטל עצים מעץ אשירה והסיק תנור ואפה לחם:
רבנן – הלחם אסור, וגם בתערובת.
ר"א – הלחם אסור, אך ניתן להתיר על ידי "פדיון" (שישמיד כסף בשווי העץ האסור).
והרי גם התנור שותף, יוצא שזה וזה גורם אסור.
לפי זה בע"ז שניהם סורים שזה וזה גורם אסור.
(מט: במשנה הראשונה)
חלק ב – משנה על "פדיון" עבודה זרה
במשנה:
1. קצץ עצי אשירה והסיק בהן תנור ואפה לחם – הלחם אסור.
2. קצץ ענף וארג בעזרתו בד – הבד אסור.
התערבב הלחם/בד באחרים – כולם אסורים. אבל אומר ר"א יש פתרון – ישמיד כסף בשווי הסכום שנהנה, וכך כולם מותרים.
בגמרא:
1. צריכא – כי במקרה השני יש יותר סברא לאסור, ובכ"ז רבנן אוסרים גם בראשון ור"T מתיר גם בשני.
2. הלכה כר"א.
ויש מחלוקת אם גם בחבית של יין נסך שהתערבבה.
חלק ג – משנה על ביטול עצי אשירה (של גוי ע"י גוי)
א. מספיק שיבטל משהו מהעץ.
ב. שייף ממנה לצרכו – ביטל, לצורכה – לא ביטל.
ומה עם השיופים? מחלוקת אמוראים והמסקנה שבטלים.
ג. ע"ז שנשברה (ראה גם בדף מב.) –
שמואל – מותרים (מניחים שהגוי ביטל), רב – אסור.
הסברים:
1. נחלקו בכל ע"ז שנשברה.
2. באמת שניהם מחמירים, ושמואל רק מקל בשברי שברים.
3. באמת שניהם מקלים, ורב רק מחמיר בע"ז של חוליות.
