(ע. 3+ עד עא. במשנה למעלה)
חלק א – 9 הלכות של רבא לגבי גוי שאולי נגע ביין
למדנו בדף סא: שאם גוי נמצא ליד חביות, אפילו פתוחות, ניתן להתיר בשני תנאים מצטרפים:
1. יש יהודים שמסתובבים שם ("חזקת משתמר")
2. נתפס עליו כגנב – כלומר שהוא חושש להיתפס.
היום נראה מקרים נוספים לגבי זה, עם שימוש קצת אחר בעיקרון של "נתפס עליו כגנב".
א. יין בבית ונכנס גוי ונעל אחריו
הכל תלוי בחשש של הגוי להיתפס:
אם לא היה נועל – היין מותר, כי חושש מהיהודי
כיוון שנעל – אסור, מלבד מה שניתן לראות דרך הסדק, כי שם חושש.
ב. יין בבית בקומה התחתונה, ויהודי גר בקומה העליונה (ויכול לראות לתחתונה)
כל עוד הם בבית, היין מותר כי הגוי חושש להיתפס,
אם היהודי יצא והגוי נעל את הדלת – אסור כנ"ל,
אך אם יצאו בבהלה (שמעו מריבה בחוץ), ואז הגוי חזר ונעל – מותר, כי הגוי חושב שאולי היהודי חזר עוד לפניו והוא בקומה למעלה.
ג. יין באושפיזא (פונדק) ונמצא גוי ליד החביות
חשוב: בניגוד למקרים הקודמים וכן למקרים של הדרך/ספינה וחנות מהדף הקודם, כאן עצם ההימצאות שלו בבית עם היין מחשידה, וזה גורם לחומרא: כאן לא מספיק שהוא חושש שהיהודי יפתיע אותו ויראה אותו, אלא גם צריך שיהיה "נתפס עליו כגנב" על עצם הכניסה לבית, כלומר שאין לו תירוץ טוב מה הוא עושה שם, ולכן הוא לחוץ וסביר שאין לו פנאי לנסך (רש"י):
אם נתפס עליו כגנב – מותר,
אם לא נתפס עליו כגנב – אסור
ומקרה זהה –
ד. גוי נמצא ליד החביות בבית
אם יש לו דרך לתרץ למה הוא פה – אסור,
אם לא – מותר.
מיתיבי:
אם גוי היה עם היין ברשות, אך נעל את הדלת – היין כמובן אסור.
ולכאורה הוא אסור גם עם לגוי אין תירוץ לנעילה (גם ב"נתפס עליו כגנב") – כלומר שפעולה מחשידה אוסרת תמיד.
דחייה – הוא אסור רק ב"לא נתפס עליו גנב", כלומר שיש לו תירוץ[1].
(ע. באמצע)
ה. גוי ויהודי ישבו לאכול יחד
והיהודי שמע שהתחילו להתפלל אז קם ורץ לבית כנסת. כשחוזר היין מותר – כי הגוי לא ידע מתי יחזור (ואפילו שמניח שהתפילה ארוכה, הוא חשוב שהיהודי ייזכר ביין ויחזור באמצע).[2]
ומקרה דומה:
ו. גוי ויהודי בספינה
ושמע היהודי את קול השופר של כניסת שבת ורץ לתוך התחום – היין מותר, כי הגוי חושב שהיהודי ייזכר ביינו וירוץ לספינה למרות השבת (כי חושב שליהודים הכסף חשוב יותר מההלכה חלילה (כפי שחשב איסור גיורא כשהיה גוי)).
ז. גוי ששמע אריה ורץ להתחבא בין חביות היין – מותר
כי חושש שאולי גם יהודי מתחבא שם ורואה אותו.
(כנראה שלחשוש שיבוא פתאום יהודי אחר – הוא לא חשש, כי יש שם אריה, אלא שהחידוש הוא שהוא חושש מיהודי נוסף שמתחבא יחד איתו).
(ע: 1+)
ח. ילדה גויה נצאה ליד חביות, ויש קצף של יין בידה
אם לא היה קצף – היינו מתירים, כי חוששת להיתפס + נתפסת עליה כגנב.
החידוש הוא שלמרות שיש קצף וזה מחשיד – כיוון שהיא ילדה, תולים להקל שזה מדופן החבית ולא מהחבית עצמה.
(ע. 10-)
ט. גנבים שפתחו חביות רבות
ולא יודעים מי הם (גוים/יהודים) והאם הם רצו לנסך.
הקדמה:
המשנה בסוף ע: אוסרת את החביות שפתחו חיילים שנכנסו לעיר (אא"כ מדובר בשעת מלחמה, שאז אין לזה זמן לנסך (אך יש זמן לבעול)[3].
כעת למקרה של הגנבים:
A. רבא התיר בפומפדיתא – כי רוב הגנבים שם יהודים…
B. שמואל התיר בנהרדעא שם רוב הגנבים לא יהודים. למה?
לכאורה כר"א שספק ביאה טהור, בניגוד לרבנן שגם ספק ביאה טמא.
בספק טומאה בשדה בחורף (שנחשב כרשות היחיד): אם יודע שנכנס לשדה ורק לא יודע אם נגע בטומאה – טמא (ספג מגע). אם גם לא יודע אם נכנס לשדה (ספק ביאה) – ר"א מטהר (כי זה ספק רחוק יותר)[4] וחכמים מטמאים.
כך כל שכן שיש להקל בגנבים והיין, שגם אם נגעו זה רק איסור דרבנן, ויש ספק ביאה, כי כלל לא בטוח שגויים נכנסו לבתים, אולי היו יהודים
דחייה – פה גם רבנן יודו, כי זה ספק ספיקא (ספק גוי, ספק חיפשו כסף ולא לנסך).
דיון מקביל – פולמוס הגיע לנהרדעא ואמרו בשם ר' אלעזר במקרה דומה שמותר.
ורב דימי לא יודע אם זה משום ששם ר' אלעזר ידע שרוב החיילים יהודים,
או שאכן סביר שהחיילים הם גויים, אלא שספק ביאה טהור כר"א.
למה רב דימי קורא לזה ספק ביאה ולא ספק מגע? הרי ברירת המחדל היא שחיילים הם גויים, וכל הספק כאן היא האם הם נגעו.
ועונה – זה אכן ספק מגע, אך זה כמו ספק ביאה, כי כאן מדובר בספק רחוק (שהרי פתחו הרבה חביות, כך שיותר סביר שהתכוונו לחפש כסף ולא לשתות יין).
(ע: שליש)
י.מוכרת מסרה את מפתחות חנות היין לשמירה לגויה – היין מותר
כי הגויה תחשוש לפתו את החנות עצמה, שהרי מסרה לה לשמור על החנות, לא על היין.
אביי – וכן מוכח מטהרות: חבר שמסר לעם הארץ את המפתחות לטהרות, הם עדיין טהורים, וכל שכן שגם ביין מקלים .
[למה "כל שכן"? האם השמירה על טהרות מפני עם הארץ חמורה יותר מהשמירה על היין מפני גוי?[5] (הרי לגוי יש תאווה לגעת ביין ולנסך, לעם הארץ אין תאווה לטמא…).
כן – טהרות זה חמור יותר. הראיה: אם יש שתי חצרות עם רק מסיפס ביניהן והחבר/יהודי שם טהרות/יין בהישג ידו של עם הארץ/גוי: רי"ח לא חושש למגע לא ביין ולא בטהרות, אבל רב ביין לא חושש שהגוי יגע אבל בטהרות חושש. מכאן ראיה: טהרות > יין.
דיון במחלוקת רב ורי"ח בטהרות:
שתי חצרות עם מסיפס – רב מטמא, רי"ח מטהר.
ראיות בברייתות:
1. פנימית של חבר וחיצונה של עם הארץ – טהור (כרי"ח)
עונה רב – שם זה שונה, כי לחיצוני אין שום תירוץ להכניס את היד לפנימית ולכן יותר נתפס עליו כגנב.
2. שתי גגות, אחת קצת גבוהה מהשנייה – רשב"ג מטמא (כרב)
עונה רי"ח – שם זה דווקא כי זה שני גבהים, והנמוך יכול לתרץ שסתם התמתח ונגע בטעות, ולכן לא חושש להיתפס, אך באותו גובה טהור.
(ואילו רב- מטמא גם באותו גובה, והברייתא עסרקה בשני גבהים כדי לחדש שאפילו שזה שני גבהים שזה סוג של גבול – בכל זאת חוששים שיגע).
3. שתי גגות באותו גובה – טהור (כרי"ח)
עונה רב – זה אכן נגדי, אבל יש לי את הברייתא הקודמת (רשב"ג).
[1] ולכאורה ישנן שתי אפשרויות נוספות לתרץ: 1. נעילת הדלת היא הרבה יותר מחשידה מעצם הימצאות הגוי במקום שבו הוא לא אמור להיות. לכן שם אוסר תמיד ואילו עצם ההימצאות רק אוסרת כאשר "לא נתפס עליו כגנב". 2. אולי נעילת הדלת לא אוסרת משום שהיא מחשידה, אלא כי פשוט עם הדלת נעולה לא ניתן לתפוס אותו נוגע, ובמקרה כזה ודאי שאסור ואין צורך ב"נתפס עליו כגנב".
[2] ולמה לא אומרים היתר דומה בכל פעם שיהודי אומר לגוי שהוא הולך לזמן מסוים? כי כאן הלך בחיפשון, ולכן אולי לא חשב מספיק ואז ייזכר ביינו. אך אם הלך באופן מתוכנן, אז ידע שהוא משאיר את היין אצל הגוי ואין סיבה שפתאום יחזור בגלל זה ולכן הגוי ירשה לעצמו לגעת (רא"ה).
[3] החביות שנשארו סתומות בכל מקרה מותרות, וזה גם לרבנן שדורשים חותם בתוך חותם (לא., דיברנו על זה בדף סט) – כאן מספיק אחד, כי הם עסוקים במלחמה ובאכילה – לא בזיוף בשביל לנסך.
[4] ולמה בשדה זה לא ספק ספיקא (אולי נכנס לשדה, ואם נכנס אולי נגע)? בפשטות ניתן לומר ששם זה אותו סוג של ספק – האם היה איפה שהטומאה או לא. לכן הסיבה להקל שם אינה מדין ספק ספיקא אלא כי זה ספק רחוק יותר (האם בכלל הגיע לשדה וגם אם הגיע האם נגע). אולם רש"י (ע. ד"ה הוי ספק ספיקא) מפרש שבשדה אין ספק שפיקא כי במקרה של ספק ביאה מדוב רבשדה מלאה קברים, כך שאם נכנס לשדה הרי שודאי נגע בקבר. אך לפי זה קצת קשה להבין מה ההבדל בין ספק מגע לספק ביאה, ומפרשים התוספות שזה פשוט כי ספק מגע דומה יותר למקרה של סוטה שמשם לומדים שספק טומאה ברה"י טמא.
[5] אמנם כבר ראינו לפני רגע השוואה בין טהרות ליין – מכך שר"T מקל בספק ביאה ברש"ר היה ברור לגמרא שהוא יתיר במקרה דומה גם ביין. אבל שם מדובר בטומאה דאורייתא, כלומר אם האדם נכנס לשדה הטמאה אז הוא אכן טמא מהתורה. לכן שם ברור שטהרות חמור יותר. כאן לעומת זאת גם בטהרות מדובר רק בגזירה דרבנן על טהרות של עם הארץ, ולכן כאן זה יותר מפתיע לומר שטהרות חמור יותר מיין.
