(ל. במשנה – ל: 5-)
שבועות העדות – אם אדם היה עד למשהו הוא חייב להעיד . אם בדיני ממונות הוא נשבע שאינו יודע את המקרה כדי שלא יצטרך להעיד, אם יתברר ששיקר מביא קרבן עולה ויורד. ודווקא באדם שיכול להעיד, לכן אישה, קרוב או פסולים אחרים לא.
חלק א – מניין שאישה לא כשרה לעדות?
פרשיית עדים זוממים – דברים פרק יט
(טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה:
(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:
(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
שני האנשים – הכוונה לשני העדים, והם אנשים ולא נשים.
מניין שהכוונה לעדים ולא לבעלי הדין? מקורות ב3 ברייתות:
1. כי כבר נאמר אחר כך "אשר להם הריב" – שזה בעלי הדין.
דחייה קטנה ("ואם נפשך לומר") – אם היה כתוב "ואשר להם הריב" היה מובן שאלו לא אותם שני אנשים.
2. הרי אם מדובר היה בבעלי הדין – למה זה דווקא 2, הרי יכולים להיות גם יותר!
דחייה קטנה ("ואם נפשך לומר") – הכוונה לתובע ולנתבע, לא משנה כמה הם.
3. מזה שכתוב "אנשים" ברור שזה העדים, הרי אין שום סברה שבעלי הדין יהיו דווקא אנשים ולא נשים.
דחייה קטנה – אולי הכוונה לבעלי הדין, והוזכרו רק גברים כי אין דרכה של אישה לבוא בעצמה לדון בגלל "כל כבודה בת מלך פנימה".
4. גזירה שווה (מוזכרת לבסוף בכל הברייתות): "ועמדו שני האנשים" – "על פי שני עדים", שהכוונה לעדים.
(ל. רבע תחתון)
חלק ב – על הדיין להתייחס לשני הצדדים באופן שווה
א. ועמדו שני האנשים –
ת"ק – מכאן שמצווה שיעמדו
ר"י – העיקר שלא יהיו שונים זה מזה, שלא יסתתמו טענותיו של העומד (וכן הלכה)
וכן בברייתא אחרת מהפסוק "בצדק תשפוט עמיתך".
הגבלות למחלוקת:
1. עולא – עדים תמיד בעמידה,
2. רב הונא – בגמר הדין הצדדים בעמידה ("וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה", "ועמדו שני האנשים").
3. תלמיד חכם (או אשת תלמיד חכם) – לכאורה הוא צריך לשבת והדיין צריך לעמוד בפניו (נסביר לפי הרמב"ן):
כשנכנס הת"ח יכול הדיין לעמוד בפניו, ואין חשש שזה יסתום את טענות השני, כי כולם יודעים שצריך.
במהלך הדיון כולם יכולים לשבת לפי ר"י,
(רבה בר רב הונא-) ובגמר דין למרות שצריכים שהצדדים יעמדו – הדיין יכול לומר לת"ח לשבת, (החשיבות לכבד אותו גובר על הצורך שיעמוד), וגם לשני יאמר לשבת ואם ישב ישב.
[וקרה דבר כזה כשרב פפא היה דיין, וכשהעם הארץ גם ישב – שליח הבית דין הקים אותו, וזה בסדר, כי זה לא יגרום לסתימת טענותיו כי זה לא היה מטעם הדיין].
ואם זו רק אשת ת"ח – סיפור על רב נחמן שבאה לפניו אשתי רב הונא:
• כשנכנסה צריך לקום בפניה אך לא רצה לגרום לסתימת טענות השני, לכן אמר לשמש שלו להפריח אווזים וזה נתן לו תירוץ לקום.
• בגמר הדין לא אמר לה לשבת, אך הוא עצמו גם לא ישב לגמרי אלא עמד והתכופף (כך גם יושב כפי שדיין אמור לעשות, וגם עומד כדי לכבדה).
חלק ג – השלמות אגביות
א. עוד לימודים מ"בצדק תשפוט עמיתך"
1. הוי דן את חברך לכף זכות,
2. תני רב יוסף – "עמיתך" – עם שהוא איתך בתורה ומצוות (=תלמיד חכם) – השתדל לדונו יפה, כלומר להקדים את הדיון שלו לפני דיונים אחרים (רש"י). ומובא סיפור לגבי זה.
ב. עוד שני דינים של רבה בר רב הונא לגבי דיונים בבית דין:
1. ת"ח ועם הארץ שהגיעו לדין, לא ישב הת"ח לפני הדיין כי נראה כאילו מסדר את טענותיו לפניו לפני הדיון (אא"כ יש לו ממילא חברותא קבועה איתו באותו זמן).
2. ת"ח שיודע עדות לא חייב להעיד אם זה בבית דין שהוא למטה מכבודו. אך זה רק בדיני ממונות, באיסורין (למשל להעיד שאישה אסורה לבעלה) – חייב. (כל מקום שיש חילול ה' – אין חולקין כבוד לרב).
