דף לא
(ל: 5- עד לא: במשנה)
אגב ההלכות הקודמות שהובאו –
חלק א – 13 הלכות על התנהלות בתי הדין והצדדים, כולן נלמדות מ"מדבר שקר תרחק"
הלכות שנועדו למנוע מהדיין לטעות
- שהדיין לא יעשה סניגרון לדבריו (יתעקש לחזק את דברי עצמו כשעצם גם הוא מתלבט, אלא יחשוב פתוח ואמיתי).
- שלא יהיה "ראש קטן" – אם הוא יודע שהעדים משקרים ואין לו איך להוכיח, שלא יפסוק על פיהם אלא יסלק עצמו מלדון (רמב"ם סנהדרין כד, ג).
- שני צדדים שבאו לדין ואחד לבוש מכובד והשני בסמרטוטים – דואגים שיהיו לבושים באופן דומה.
- שלא ישמע דיין את אחד מהצדדים לפני הצד השני.
- וכן לגבי הצדדים עצמם – שלא ידברו עם הדיין לפני כן.
התערבות התלמידים בדיון (גם כן – כדי שלא תצא טעות)
- אם תלמיד רואה זכות לאחד הצדדים – שיאמר.
- אם תלמיד רואה שהדיין טועה – שיאמר.
- וכיוון שהתלמידים מתערבים – שלא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שיטעה אותו.
להתרחק מהתנהלות שקרית/תחמנית גם כשהתוצאה אמתית
- שלא ידון או יעיד עם גזלן, גם כשהדין אמת
- שלא יצטרף תלמיד כעד שותק, רק כדי לתת תחושה לצד השני שיש שני עדים ואז יודה (גם כשהדין אמת!).
- מי שחייבים לו 100 לא יתבע על 200 כדי שהלה יודה במקצת ואז התובע יגלגל עליו שבועות נוספות (גם אמתיות).
- להפך – לווה שחייב 100 והתובע תבע 200 – שלא יכפור בכל ורק יודה מחוץ לבית דין כדי להימנע משבועות מודה במקצת ומגלגול שבועה.
- שלושה אנשים שהלווו לראובן 100 ללא עדים, לא יעשו הסכם ביניהם שאחד יתבע 100 והשניים האחרים יהיו עדי שקר וכך יחלקו לפחות את ה100 ביניהם (גם כשזה אמיתי).
ועד שתי הלכות בדרך אגב – "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו"
- רב – שלא ייצג את חבירו בבית דין באמצעות הרשאה כשזה לא הכרחי (כי אז המייצג לא יוכל לעשות פשרה (רש"י)).
- שמואל – הלוקח שדה שיש עליה עסיקין, והלוקח הוא בעל זרוע.
(לא. רבע תחתון)
חלק ב – המשך המשנה לגבי שבועת העדות
א. רק בראויין להעיד
במשנה – "לא בנשים… לא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד" – מה זה בא לרבות?
חלק ג – בפני או שלא בפני בי"ד, מפי עצמו או מפי אחרים
נשבע מפי אחרים – זה דווקא בפני בי"ד.
נשבע מפי עצמו – מחלוקת:
ר"מ – גם שלא בפני בי"ד.
חכמים – רק בפני בי"ד.
המקור למחלוקת:
שבועת העדות | שבועת הפקדון | |
הפסוק עצמו | מפי אחרים | מפי עצמו |
בפני בי"ד (להלן דף לב.) | בפני בי"ד ושלא בפני בי"ד | |
ההוספה והמחלוקת | גם מפי עצמו: | גם מפי אחרים: |
רב פפא העיר שאם הייתה לנו רק את המחלוקת אצלנו, יכולנו לפרש שלרבנן "מפי עצמו" נלמד מקל וחומר ממפי אחרים, וזה דווקא בפני בי"ד בגלל "דיו לבא מן הדין", אבל נדחה כי לא ניתן להסביר כך את המחלוקת המקבילה השבועת הפקדון (שם אין קל וחומר).
(לא: באמצע)
חלק ד – חייבים על שבועת העדות גם כשזה היה במזיד
מקור – שבניגוד לשאר המקרים של עולה ויורד (שבועת ביטוי וטומאת מקו"ק), כאן לא כתוב "ונעלם".
ויש 3 רמות של זדון-שגגה:
אז למה שם רב כהנא ורב אסי התלבטו בזה ולא פשוט למדו ממשנתנו?
כי בשבועת העדות מחייבים אפילו ברמה 1, כלומר יש צורך בזדון, אז ודאי שפטור ברמה 3, אבל בשבועות ביטוי שפוטרים ברמה 1 כי צריך שגגה – אז אולי נחייב גם ברמה 3. קמ"ל שלא.
